היה היה פעם, בממלכה רחוקה רחוקה רחוקה, דוכס...
לאותו דוכס היה בן ושמו היה ת'ור.
ת'ור היה איש נבון מאז כשהיה קטן. הוא למד בבית הספר, סיים
בהצטיינות את לימודיו ואף הפך ליועץ הפיננסי לאביו.
ת'ור תמיד שאף ללמוד לעוף...
כל חייו הוא רצה ללמוד לעוף..
הוא השכיל וחקר את הנושא, את לאונרדו דה וינצ'י הדגול וכיסא
הפלופלור שלו, את האחים רייט ומטוסם, ואת הציפורים.
ת'ור, שלא כמו הקודמים לו, לא הבריק, ובנה את כלי הטיס שלו
מהטעויות של האחרים.
הוא לקח מעט שגגה, קצת צער, חיבר את הכל בקצת שכול ובנה לעצמו
כנפיים...
לאחר מספר לא מועט של נסיונות כושלים, ת'ור הצליח לבנות את
הכנפיים המושלמות... כל כך מושלמות היו הכנפיים, עד שהיו למושא
ההערצה של כל אנשי הממלכה...
ת'ור נהנה מכל ההערצה הזאת, אבל הוא רצה לעוף רחוק...
לעוף אל מעבר לים...
הוא מעט היסס, מעט חשש, אבל בסופו של דבר הוא פרש את ידיו
והמריא...
הוא עף מעל ההרים, מעל הקשת.. גבוה גבוה..
עד שהגיע לים הכחול הגדול...
הוא החל לחצות אותו, אבל החששות שלו, וההיסוסים שלו, הכבידו על
הכנפיים, והוא החל אט אט אט אט לשקוע...
כאשר הוא צלל, הוא ראה שם את אהבת חייו.

הוא היה לבן, הוא היה ענק, בעל עינים קטנות ושינים קטנות אשר
מסננות את הנכנסים ויוצאים.
הלוויתן הלבן הגדול חיפש את האחד והיחיד..
ת'ור התקרב אליו... התמכר לתחושת היחד, לחום העצום שבוקע
ממנו...
ת'ור החליט שהוא ממשיך את שארית חייו בים, יחד עם הלוויתן...
עשר שנים מאוחר יותר, כשת'ור חי בשמחה ליד הלוויתן... אוכל
ממנו, שותה ממנו, נושם ממנו.....
לפתע התקרבה סערה....
ומתוך הסערה, הופיעה ספינה...
ת'ור שמח, כיוון שלא ראה עשר שנים בני אדם..
הוא נופף לכיוונם... שמח וצהל...
והצלצל הגדול התעופף לכיוון הלוויתן.... ושמחתו של קפטן אחאב
נשמעה....