כל זה קצת כבד עליי,
מבלבל.
שלושים שניות של צחוק אמיתי,
חיוך.
דברים שרציתי לכתוב מזמן.

לב שדופק חזק,
חלום שלוקח את התאבון,
חצי מאפה לא אכול ביום שטוף שמש
וטיפה של רגשות אשם.

רחוק שם זה אומר קרוב פה.
קרוב פה ועדיין, לא לגמרי.
איך אלמד לאהוב את האמת?
היא כל-כך לא ברורה.

אחרי חצי שנה ונוצר לי עוד בית,
עוד תא במח,
עוד תו בפנים.

אנישם באים, אנשים הולכים
ואני מקבלת את זה בקלות רבה מידי.
למה?

השאלה שלא חשבתי שקשורה אליי פתאום צצה וצועקת:

"תגידי, לאן, לאן באמת את שייכת?"