כפור בחדר.
זה לא אשמתי שהקיץ לא בא.
מזלי שהקירות יותר לבנים ממני,
כבר חשבתי לתלות את עצמי כטפט עליהם.

הרוחות נכנסות ויוצאות
כאילו לקחו ממני את גופי
והשתמשו בו כאוות נפשם.
השאירו לי רק את הדמיון והמחשבה
בכדי לנסות ולהבין מה עוד נשאר ממני.
לפחות, הלב עוד נמצא במקום,
ובועט כמו וולד צעיר שהופך את בטן אימו
לשק החבטות הזמני שלו.

מנסה להבין איך ולמה עברו להן כל השנים,
ובי מהדהדת התחושה שרק היום התחילו.
בזבוז של שניות, בזבוז של מבטים, בזבוז של לבטים
הכל מתאגר לו למן דחף עצום,
שרק ממתין להוראה שלי
כדי להשפריץ צבע על הקירות.

הגיע הזמן לקפל אותי לחתיכות קטנות
להכניס לתוך המעטפה,
להדביק בול,
ולשלוח אותי למען לא ידוע.

אני, היא, הוא, אתה, אתם, הם
כל כך הרבה גופים שצריכים לפצות ולרצות.
עזבתי את שרביט הקסמים שלי ואת החיוך המלכותי
רק בשביל זמן מועט של שלווה
בתוך האוטוסטרדה האנושית הזו.

היום בלילה,
שכולם ילכו לישון
אני אחשמל את הירח
ואגרום לו להיות צהוב יותר מתמיד,
כדור של עוצמה ותשוקה.
ואולי כעת הוא יוכל לרוץ בקו הזינוק
עם השמשות האחרות,
שמאירות אותי.