הר הגעש אוגר בתוכו לבה רותחת,
הוא מתמלא ומתמלא...
וכאשר הוא מגיע לשיא,
לא נותר לו,
אלא
להתפוצץ.

כעת,
הוא נשאר ריקני,
הלבה כבר לא בתוכו יותר.
זה מוזר לו,
זה זר לו,
זה אחר.
הוא מרגיש משחורר,
אך יחד עם זאת הוא מרגיש כל כך זר.
הוא לא יודע איך מעקלים אובדן של כל כך הרבה לבה,
הוא לא מבין מה לעשות,
האם תיווצר לבה חדשה?
הוא יודע שזה היה צריך לקרות,
הוא רצה להתפוצץ,
הוא רצה להוציא מתוכו את כל ההצטברות.
הוא חש כל כך טוב אחר כך, ההר געש,
הוא מעולם לא היה כל כך רגוע,
כל כך שלוו.

אבל...
איך ממשיכים מכאן? הוא שואל
הפחד לופף אותו בבת אחת.
הוא פוחד
מאי ודאות,
מהתרגשות,
מחששות,
משמחה,
מלחץ,
מהתמודדות..

אך יותר מכל, הוא פוחד פחד עצום
מעירבוב כל התחושות יחד
היוצרות בתוכו
רגש
אחד
אחר
חזק
ומיוחד.

הרגש היחיד
שיכול
ליצור כל כך
הרבה
לבה.

והרגש היחיד
שיכול
רק להתחזק עוד יותר
כאשר הלבה
מתפוצצת.