אין לך מראה משובב יותר מקרני שמש של בוקר חורפי,
מפזזות במשובה על שמיכות פוך שהוצאו מהארגז לאחר
שנת קיץ ארוכה. מקומטות למחצה, מבושמות בניחוח קל
של כדורי לבנדר (תחליף אולטימטיבי לכדורי נפטלין)
סופגות  אויר צח אל בינות לתפרים, מתנפחות  אט אט
עד שתהיינה ראויות להיעטף בציפות מגוהצות שאף הן
הורדו מהמדף העליון ולכסות גופם של אלה המחכים
לרכותן המלטפת. אין לך בוקר מרחיב לב יותר מבוקר
מהול בניחוח מרק ירקות מהביל שמתערבב עם ריח
קציצות בשר שניצלו ממחבת רוחשת. עכשיו אפשר
להתפנות לתיבה הקרטון המעוכה קמעה שמונחת
דרך קבע בארגז המצעים מתחת לשמיכות הפוך.
ההרגשה המוכרת,זו שמטפסת  מן הבטן וחונקת את
הגרון, בכל פעם שהתיבה עולה ממעמקי מחבואה,
ריטואל קבוע כמו משחק מקדים לפני ההתרגשות ,לפני
העונג הממשמש ובא. כמעט ודי בו.תיבה סודית, מהודקת
בגומיה. קופסא מלאה ברגעים מונצחים,מכתבים סודיים
קשורים בסרט ,מסודרים בקפידה על פי סדר הגעתם,
מזכרות  עטופות בנייר משי. יד  נשלחת פנימה מגששת
דרכה בעיניים עצומות עד התחתית, עד מעמקי הסוד. קרן
שמש חמה לא תפזז שם, קמט זמן לא יספוג אויר צח ויעלם.
רק זכרונות יצטברו שם מהולים בניחוח קל של כדור לבנדר.
בדיוק כמו סוד ניחוח גופו.