לב עצוב וחם
נעקר משורשיו
ננטע בשדה זר.
מחדריו מלבלבים
נצנים של יאוש
ונבטים של פחד.

מן הצד מתבוננות בו
עיניים ירוקות נוגות,
מלאות באשליה שיסתדר,
מביטות בו בחוסר אונים,
מגיר מרירות מלוחה על הארץ.

אט-אט הרוח מקפיאה אותו
הוא הופך למוצק וכבד
פעימותיו דועכות וחדלות,
מזיל דמעה אדומה של עצב
ושוקע באדמה.

והיתד עודנה תקועה ופוצעת,
מפלחת בכאב
ואין דבר יותר כואב
מיתד חלודה
נעוצה במרכזו של הלב.

רק רעל הנטישה
עודנו מפכפך בחדרים,
צורב אותם מבפנים,
מאכל ומשחית את הבשר המת
של נפש גוועת.