יכולת הקריאה היא התכונה הראשונה שמאבדים כשמתים
(לפי סאראמאגו, "שנת מותו של ריקרדו ריש")



עוד מעט לא אהיה
אלא צל ארוך, עיוור לשירתי
ההולכת נשוכת קרסוליים
ואין הד עונה
למילים המתבקעות על שפתיה.

רק נשרי הצוקים הגבוהים
צווחים אחריה
שירה
משוגעת.

שאלוני בנות-השיר:
הן מבשרי הסוף
לא ידברו בשיבחה.
גם הקורא הנבון בוודאי
ישלח בה את חרון-אפו.
ואתה, מה?

- הניחוה. שלי ושלכם
שלה הוא. וכבר
מילותיה הן סימנים שחורים
אשר לא יתפרשו עוד
לנגד עיניי

ואני
בצעקה האחרונה
אבוא עירום אל דלותי
להתעטף בכל החסר.