יש כזו עצמה באבנים הענקיות הסטריליות האלה.
האפור אופף אותך בקרירותו.
השבילים הישרים, הסימטריים מזכירים לך מי הם האנשים האלה.
הגובה המשתנה שאתה מתהלך בו בין האבנים העצומות לבין האבנים הנמוכות שהיית
מתיישב עליהן לפיקניק.
האדמה שעולה ויורדת ללא הרף.
הרוח הקפואה המנשבת בין עמודי הבטון.
האנשים הנעלמים בין אבן אחת לאחרת כהיו ולא היו.
הקולות הנישאים בין האבנים.
הילדים המשתעשעים בין שאריות הזיכרון הנורא.
האבדן הפתאומי של אדמה ומשען באמצע הדרך.
המרכזיות של המוניומנט העוצמתי, העצום וחודר העצמות הזה. אפשר לאבד שם את
העצמיות שלך.

והמחשבות האלה, שגם אם אני חיה איתם שנה שלמה ועובדת איתם וחברה שלהם ושמחה
איתם וחוגגת איתם והכל ביחד, גם אז אני לא מצליחה לשכוח שאי שם בהיסטוריה
המשפחתית יכולים להיות אנשים שעשו לעם שלי את המעשים הנוראים האלה (האם זה
מקרה שבחילופי אותיות נורא גם יכול להיות נאור?)

ואז אני גם מסתכלת ורואה את השינוי הענק הזה שהם עשו בדרך המחשבה שלהם.
שני העמים החליטו ומקיימים.
עם ישראל החליט: "נזכור ולא נשכח! לעולם לא יקרה שנית!" והקימו מדינה וצבא
מהטובים בעולם, והחדירו בעם את הזיכרון.
העם הגרמני החליט: "נזכור ולא נשכח! לעולם לא יקרה שנית!" הם החלו לחנך את
הנוער לאהבת הזולת באשר הוא, ומחנכים לשוויון וקבלה. סולדים מאלימות
ופציפיסטיים בדעותיהם, מקבלים את המיעוטים אל תוכם.

האם העבר יכול להימחות כך בהינף היד של ההיסטוריה?