משחק שמחט, מאבק מוחות.
הגיון קר, מתח שורף.
יותר ויותר חיילים מונחים, חסרי חיים,
על השולחן בצד.
תוכניות מתוחכמות,
למהלך שיבוא בעוד חמש דקות.
מלכודות מוסתרות תחת נדיבות,
או תחת פזיזות יתרה.
סוס שחור, רץ לבן,
נשארו רק ארבעה חיילים.
וגם הם נופלים-
יחד עם הרץ השחור, והסוס הלבן.
דממה. המשחק מתקרב אל קיצו.
הנפילות הקשות והכואבות
שנגרמו ללא היסוס-
מאחור. כמעט ולא נשאר לאן ליפול.
שממה.
רק המלכה נותרה על הלוח,
המלכה ושני המלכים,
היא לובשת שמלת כלולות, ופניה מוסתרים.
היא נזכרת שהיא הייתה פעם, לפני שנכלאה למשחק-
עצמה. פעם היא לא הייתה המלכה השחורה.
פעם לא הכל היה שחור ולבן,
בלוח היו מספיק משבצות לכולם.

וגם, פעם, המלך הלבן לא הביט בה בתחינה,
באומללות קפואה,
בכניעה לגורל.
בשתיקה. שתנצח, שימות,
שתבצע את המהלך
המובן מאליו-
עכשיו תורה.
פתאום היא חיה, אמיתית- פניה נחשפים,
במחשבתה פוסחת על המשבצות,
ובקצה
         של שמלתה
                       הלבנה
מובעת חרטה.
הוא מסתובב, "עשי את זה מהר."


חוקים יש למשחק, אבל גם לאדם ישנם חוקים.
והיא עוברת צד.

כי היא לא יכולה
לתקוע
לו
את הסכין
בגב.