אני שונאת אותו ואני אוהבת אותו
אני שונאת אותו ואני אוהבת אותו
אני שונאת אותו ואני אוהבת אותו
אני שונאת אותו ואני אוהבת

ואולי אני בכלל לא אוהבת... אולי אני רק מאוהבת. מאוהבת בקול
שלו, מאוהבת במה שעשיתי ממנו בראש שלי, מאוהבת בתחושות, מאוהבת
במילים הפלצניות והמקסימות שלו ומאוהבת בחלומות ובפנטזיות של
שנינו.
כן, הוא היחיד...
היחיד שגורם ללב שלי לקפוץ בכל פעם מחדש
היחיד שרק המחשבות עליו גורמות לי להרגיש כל כך הרבה
היחיד שאני מצליחה לריב איתו כל הזמן, ותמיד גם להשלים
(ולסלוח) בסוף
היחיד שאחריו אני מוכנה לרדוף כשצריך
והיחיד שאיתו שום דבר אף פעם לא יכול להיות פשוט!

אני כבר כל כך עייפה מכל הסיפור הזה, אני רוצה להרים ידיים
ולעזוב הכל.
אבל למה? כי קצת קשה? התירוץ הזה לא משכנע אותי. וחוצמזה, אני
לא מסוגלת.
לא מסוגלת כי הוא חשוב לי, כי הוא עושה לי טוב (ביחד עם כל
הרע), כי הוא גורם לי להתרגש (ואין לי הרבה דברים כאלו בחיים),
כי יש לי כל הזמן תקוות שאולי זה יעבוד בסוף, שאולי נהיה בקשר
טוב כמה חודשים בלי שנמצא איזה סיבה לברוח או להתעצבן אחד על
השני.
אבל אולי זה פשוט לא עובד? הרי כבר ניסינו וניסינו וניסינו.
והפעם האחרונה הייתה באשמתי, מודה באשמה. והוא עשה לי ת'מוות
בגלל זה. אנשים אומרים לי שהוא הגזים, אבל אני לא בטוחה.
כשאני כעסתי עליו אני שתקתי, התנתקתי... וכשהוא כועס עליי
עכשיו אז הוא דואג שאני אדע את זה מצויין והוא גורם לי להרגיש
כל כך מסכנה ופגיעה. אולי זאת הדרך הנכונה, אבל זה לא פייר, זה
לא פייר... אני תמיד כל כך משתדלת להיות בסדר, לא להזניח ובטח
שלא לפגוע. והנה... מכל האנשים בעולם הצלחתי לפגוע דווקא בו.
למה? כי ברחתי. ברחתי מהתמודדות עם דברים שמפריעים לי בקשר
הזה, ועכשיו אולי אני מאבדת אותו.
כל כך הרבה דברים מקשים עליי ומתסכלים אותי, חלקם ישנים, חלקם
חדשים. אין לי אנרגיות להתמודד עם הכל ואין לי מושג איך להתחיל
לפתור את כל הבעיות (שהן לא ענקיות, אבל הן מקשות על החיים שלי
בצורה היסטרית), אז את חלקן אני פשוט מזניחה! ואני משלמת את
המחיר!
וזה מה שקרה איתו! לרגע אחד קטן הזנחתי, וזה פתאום מתמוטט לי.
אולי בכלל עדיף שזה יתמוטט, ואולי אם זה היה קורה ככה סתם
הייתי חיה עם זה בשלום (כי הקשר הזה לא התקדם לשומקום), אבל
עכשיו הכל כל כך מגעיל, אני מרגישה עם זה רע, ואני לא מסוגלת
לעזוב את זה ככה. אם לסיים, אז לפחות שיסתיים קצת יותר יפה, זה
כל מה שאני מבקשת.    
למרות הכל, אני דווקא מאמינה שהקשר הזה יכול לעבוד נפלא ולעשות
אותי מאושרת (אולי אני חולמת) אבל רק אם הוא יהיה קשר אמיתי
ולא דרך משיבונים של פלאפונים, ושיחות של רבע שעה פעם בשבוע.
כן,  יש לי מין אמונה כזאת שבאמת באמת יכול להיות טוב (באופן
כללי, לא רק במקרה הזה), ואולי זאת אמונה נורא נאיבית, אבל אתם
יודעים מה? בינתיים אל תקחו אותה ממני, כי זאת בערך הטיפת
נאיביות היחידה שאפשר למצוא אצלי.

אני כבר כותבת יותר מידיי... אני אפילו לא יודעת למה ולמי אני
כותבת את זה. החלטתי שאני אתחיל לפרוק את מה שעובר עליי
שכשמתחשק לי, אפילו אם זה בא על חשבון דברים חשובים (אנטיגונה
ושות'), ואולי זה קצת יקל עליי בתקופה המגעילה הזאת!
אז זה מה שעשיתי פה עכשיו!

בכל מקרה... כבר נרגעתי קצת מהטלפון (שגרם לי לכתוב את כל זה)
אבל אני עדיין אוהבת ושונאת ואוהבת ושונאת, ורוצה שהכל יהיה
קצת יותר פשוט...
אם אפשר...