"הילדה הכי יפה בגן" או "הדרך לשום מקום"
אנורקסיה= ביטוי חיצוני לסבל פנימי.
"הילדה הכי יפה בגן" זאת מטפורה לתיאור אנשים שיש להם הכל
בחיים אך הדבר הכי חשוב חסר וזה: אין להם את עצמם.
הסיפור שלי התחיל בבוקר רגיל, של שבוע רגיל, בבית רגיל, במשפחה
רגילה, מול מראה רגילה...
"לא יזיק לי להוריד קילו או שניים, אני קצת שמנה מדי" אמרתי
לעצמי בקול רם. "אל תדברי שטויות, אורלי, את גם כך רזה מדי ואת
רוצה עוד להוריד משקל?! מאיפה בדיוק את רוצה להוריד אותו?"
נידבה את דעותיה אימא שלי, מיטל, רגע לפני שיצא במהרה לעבודה.
אבי יצא גם הוא כשעה קודם. הורי עבדו המון ולכן הייתי רואה
אותם רק בערב וגם אחרי שבע.
היום, עם תשאלו אותי, איך בכלל הגעתי לכך שעלי להוריד כמה
קילוגרמים, לא אוכל לענות לכם. תמיד הייתי רזה בשביל הגובה שלי
והגיל, אף פעם אף אחד לא אמר לי שאני שמנה ובכל מקרה, אני
איכשהו, מצאתי את עצמי מתעסקת בנושא הזה יותר ויותר.
אז בהתחלה הפסקתי לאכול לחם, אחר"כ ממתקים. אחר"כ הורדתי את
מספר הארוחות ביום- בהתחלה ל3-, אחר"כ ל2- ולבסוף אכלתי רק
ארוחה אחת. מאוחר יותר הפסקתי לאכול בשר בטענה שאני צמחונית
מעכשיו, כי אני לא אעזור ברצח של בעלי חיים. אבל מאחורי מסכת
דיאטת הכסח שלי הסתתר המון כאב, בלבול ופחד.
אותי, בהחלט הייה ניתן לכנות "הילדה הכי יפה בגן", לאורלי הייה
הכל בחיים: משפחה גדולה ותומכת, זוג הורים אוהבים שנתנו לי כל
מה שלבי חפץ בו, חברים טובים, הייתי אחת הילדות המקובלות ביותר
והנאהבות ביותר בחברה. הייה לי חבר שאהב אותי עד כלות נשמתו,
היו לי חברות טובות וידידים ונאמנים שתמיד היו משתפים אותי בכל
הקורה להם, מבקשים עצות, חולקים סודות. הייתי מצליחה בלימודים
והכי חשוב (בשבילי) הוא שהיה לי את אחי הגדול, אביעד. מה הייה
חסר לי עם הייה לי הכל וכולם אהבו אותי? אולי בהחלט את עצמי
ואת האהבה שלי כלפי עצמי...
למה בחרתי להרוס את כל זה? כנראה שלעולם לא אדע! ואולי זאת
פשוט הייתה הדרך היחידה בשבילי גם כדי להתבגר וגם כדי לשנות את
מה שהפריע לי בעצמי ובסביבה בה חייתי.
בעיות האכילה שלי הפכו לנושא שיחה מרכזי והמדאיג ביותר בחיי
היום יום של כל בני משפחתי. וככל שכולם התמקדו יותר ויותר
בנושא כך, מצד אחד, זה קסם לי יותר ומצד שני עצבן יותר וגרם לי
לרצות לעשות דווקא. כולם ראו בעיה חמורה, אני ראיתי דיאטה
רגילה ואנשים סביבי שמגזימים בדאגותיהם ומנפחים את כל העובדות
לממדי ענק- בקיצור עושים סערה בכוס מים, הופכים זבוב לפיל
וכו'...
ככל שעברו הימים שנאתי את עצמי יותר ויותר, תיעבתי את עצמי, לא
יכולתי לסבול את מה שראיתי במראה: ראיתי ילדה שמנה, מגעילה
ומכוערת וכל מה שרציתי זה לרדת במשקל- זה הפך לאובססיה בשבילי.
הפכתי לעצבנית, חסרת שקט, לא יכולתי לישון רצוף בלילות, נהייתי
שקטה, מכונסת בעצמי. כל מה שרציתי הייה להיות לבד, בלי שאף אחד
יראה אותי, רציתי שכולם ישכחו אותי, רציתי לא להיות עוד, בעצם
כל מה שרציתי הייה פשוט להיעלם מעיני כולם ומעיני עצמי.
היחסים עם ההורים הלכו והתדרדרו- הגענו למצב שבו פשוט לא
דיברנו יותר אלה צרחנו אחד על השני סתם, או שהיו את השתיקות
הארוכות והשנואות כל כך. סבא וסבתא, שגרו אתנו שנים רבות, מצאו
דירה ועברו ואני נותרתי לגמרי לבד (יותר נכון כך בחרתי
להאמין). כעסתי על כל העולם ושנאתי אותו, אך יותר מכל שנאתי
וכעסתי על עצמי- בגלל שלא הייתי מסוגלת לשלוט על חיי כמו
שעשיתי עד כה, עם ניתן לקרוא לזה שליטה. באותו הזמן, אחי
אביעד, שבדיוק שירת בצבא בקרבי, הוצב בשטחים. אני ואביעד תמיד
חלקנו קשר מאוד הדוק וקרוב. כשהייה לי רע הוא תמיד הרגיש זאת
ואני ידעתי בדיוק מה עובר עליו מבלי אפילו לדבר איתו. אני ואחי
חלקנו קשר מיוחד- קשר רגשי. תמיד ידעתי עם הוא הייה נמצא
בסכנה, והרבה פעמים תחושות הבטן שלי, הצילו אותו. למרות המרחק
הרב שהייה בננו פיזית הייתי זקוקה לו נפשית. הייתי זקוקה
למישהו קרוב שאוהב אותי ללא תנאי על מנת שיקשיב לי ויתמוך בי.
הוא הפך לאוזן הקשבת שלי, לאיש סודי שרק לו נשארה עוד מעט
השפעה עלי. לשירותו הקשה והלחוץ נוספתי אני ואיתי כל מטען
הבעיות שנגרר אחרי.
הלחץ שבו הייתי נתונה, הלחץ שיצרתי לעצמי, דחק אותי לפינה
ואיפס את כל כוחותיי, עד שנוצר מצב שבו כל מה שיכולתי לחשוב
עליו, פרט לאיך לרדת במשקל, זה איך לשים קץ לחיי. רעיונות רבים
עלו לראשי אך בגלל הפחד לא מימשתי אף אחד מהם. פעם שמעתי מישהו
אומר שהפחד הוא זה שמציל אותנו, הרבה פעמים, מעצמנו. היום, כמה
שנים לאחור, אני יכולה להגיד שזה נכון אבל אז, בתקופה הנוראית
של חיי, הפחד הייה גורם שהפריע לי לממש משהו שחשקתי בו יותר
מכל: למות.
אני ואחי היינו מנהלים המון שיחות נפש באותה התקופה. דיברנו על
הכל. הוא הייה תמיד אומר לי שאני לא חייה אלה מתקיימת וזאת לא
דרך חיים בשביל ילדה בת 14. והוא צדק. לא היו לי חיים. הייתי
שבוייה בתוך הכאב של עצמי שמשום מה לא רציתי לשחרר גם כשהיו לי
הזדמנויות לכך. הייתי שבוייה בתוך הפחד מהבלתי נודע, מההמשך...
רציתי לעצור את הזמן מלכת, רציתי להאיץ בו. רציתי שינויים ואם
זאת כאשר הם הגיעו, הייתי עושה הכל כדי למנוע מהם להיכנס לחיי.
נלחמתי בהכל ובכולם, אך יותר מכול נלחמתי בעצמי.
לא אפרט כיצד הופנתי מלכתחילה לביה"ח למחלקה שטיפלה בהפרעות
אכילה מכל סוג. תשאלו מה פתאום אני קשורה לזה? גם אני שאלתי,
עד שנפלה עלי המכה: שדרדרתי את עצמי לאנורקסיה נרבוזה. לי
כמובן זה נשמע מטומטם! אני!? מה פתאום. לי זה לא יכול לקראות
וגם אם כן, מה זה כל כך נורא?
מאוחר יותר הבנתי שאנורקסיה הייתה בשבילי דרך התאבדות. רציתי
בכל מואדי לשים קץ לחיי אך לא הייה לי את האומץ לעשות זאת בדרך
מהירה וחד פעמית ולכן פניתי לדרך אחרת, ארוכה הרבה יותר וקשה
הרבה יותר אך עם סוף זהה של מוות, בחרתי בהרעבה עצמית.
נתנו לי חודשיים כדי לשפר בכוחות עצמי את חיי. חודשיים הייתי
תלויה באוויר בין איומים לאשפוז כפוי לבין וויתור וניסיון
להשתלת על המחלה מבלי להתאשפז. הייתי יכולה לעשות משהו ולמנוע
את מה שהגיעה אחרי החודשיים, לו רק רציתי, אבל לא רציתי לעזור
לעצמי וגם לא נתתי לאף אחד אחר לעזור לי. שנאתי את עצמי עד
כדאי כך שגם כשהייתי פנים מול פנים עם ה"כלא" והמוות לא נקבתי
אצבע על מנת לשנות משהו. שנאתי את עצמי גם בגלל מה שעשיתי
והמשכתי לעשות למשפחתי: להורי, לאחי (שהייה הצל של עצמו מרב
דאגה לי, מרב המוות שראה בזמן שירותו, מהפחד לאבד גם אותי כפי
שאיבד לא מעט מחבריו).
אבל אני לא הייתי חזקה מספיק כדי לעצור את הדיאטה ההרסנית שלי,
דיאטה שהרסה לא רק אותי אלה גם את כל הסובבים אותי, משפחתי
וחברי, שלא הבינו ולא ידעו איך להתמודד עם השינויים הקיצוניים
שחלו בי עקב ההריסה העצמית, עקב מעגל השנאה והכאב שנקלעתי
לתוכו וסירבתי לפרוץ.
מיום ליום גופי צרך פחות ופחות אוכל עד שיכולתי להעביר ימים
מבלי להכניס דבר לפי. לבסוף אושפזתי בכפייה לאחר שהתעלפתי,
באמצע החודש השני של הלימודים בכיתה ט'.
לא אתאר כאן את זוועות האשפוז, את הפחד, את הדמעות שזרמו מעיני
בכל לילה, הרצון העז לחופש- לשחרור- ליציאה לאוויר שנראה נקי
יותר מחוץ לגדר שהקיפה את המחלקה. אומר רק שהטיפול הייה מעיק
וקשה. מנות האוכל הענקיות שהוכרחתי לאכול, השיחות החטטניות עם
הפסיכיאטרים, הטיפול התרופתי- כל זה שינה את מבטי על החיים
לנצח וגרם לי להעריך, סוף סוף, את מה שהייה לי ואת מה שהרסתי
במו ידי. אומרים שאסור לאבד את התקווה, אבל במקום כזה התקווה
נעלמת מעצמה. כשאתה סגור ולא רואה את האפשרות, אפילו הקלושה
ביותר, להשתחרר, מתנפצות האשליות. אתה מתבגר מהר מאוד. לומד את
הטעם האמיתי של החיים- את הטעם המר. מבין מהו באמת כאב, מהו
באמת מחסור... סדר העדיפויות שלך פתאום כל כך ברור ואתה יודע
שאם רק ניתן הייה להחזיר את הזמן לאחור הייתה עושה הכל אחרת.
אבל זה בלתי אפשרי ואתה חייב להתמודד עם מה שבנית לעצמך או
יותר נכון, אתה חייב לבנות משהו מההריסות- אבל האם אתה מסוגל?
במקום הזה הורסים לך את התקוות ולוקחים את החלומות, ע"י כך
שמחזירים אותך מהר מאוד למציאות האמיתית ואז לאט לאט מלמדים
אותך לבנות חלומות חדשים, אחרים. נותנים לך תקוות אחרות. מראים
לך עולם שונה- אמיתי ולא זה שחייתה בו. כי הנערה האנורקטית
יוצרת לעצמה עולם שונה מהמציאות, מנותק, עם חוקים שונים וכללים
אחרים שרק היא מודע עליהם.
לא אוכל בוודאות לומר עם הייתי מצליחה להתגבר על המחלה ללא
האשפוז- כנראה שלא, כי באותה התקופה לא הייתי מסוגלת לקבל
החלטות הגיוניות, באותה התקופה רציתי שמישהו ייקח את ידי ויגיד
לי מה לעשות. וכך קרה עם האשפוז כי באשפוז לוקחים ממך את כל
האחריות, לוקחים את היכולת שלך לבחור, לחשוב. אתה כמו תינוק
שלומד ללכת בפעם הראשונה, בהתחלה רק זוחל, אחר"כ מתיישב, אחר"כ
עומד ורק אחר"כ מתחיל ללכת (בהתחלה מועד הרבה אבל עם תרגול
משתפר עד שנהפך ל"מומחה")- כך גם אתה לומד מאפס, הכל מהתחלה.
אתה לומד לחיות מחדש. באנורקסיה כל מקרה אינדיבידואלי (אין שני
מקרים זהים) ולכן בכל מקרה בנפרד צריך לבדוק עם האשפוז הוא דבר
שלילי או, להפך, חיובי. במקרה שלי כנראה זה הייה הדבר הנכון
(ואני חייבת להודות בכך- כמובן שנים אחרי- אז זה נראה לי
טיפשי).
אחי, אביעד, הייה מגיע פעם בשבוע לבקרני. הוא קיבל אישור יציאה
מיוחד מהצבא על מנת שיוכל לבקר אותי קבוע. הייתי מחקה
לביקוריו, כמו שלא חיקיתי לאף ביקור אחר. ביקוריו היו הדבר
היחיד שהחזיק אותי דרך תקופת האשפוז כולה.
הורי, כמובן, היו מבקרים אותי כל יום.
הפחד הגדול ביותר שלי הייה שלא אצליח להשתחרר בזמן עד לשחרורו
של אביעד מהצבא. כשאושפזתי נותרו לו לשרת סה"כ 3 חודשים.
ועכשיו, חודש וחצי אחרי האשפוז, התקוות להשתחרר בזמן נראו
קלושות ביותר.
עברו שבועות והפחד שלא אהיה שם כשאביעד ישתחרר גבר, כי נשארו
שבועיים בלבד לשחרורו והתקוות שלי נמוגו לגמרי מכיוון שלא
שמעתי שום רמז בנושא השחרור שלי.
המתנה שקניתי לשחרורו של אביעד הייתה מונחת בביתי כבר חמישה
חודשים. קניתי אותה לפני זמן רב כאילו שעמוק בלב ידעתי שלא
אהיה לי זמן לקנות אותה אחר"כ. נורא דאגתי לו בכל הזמן של
השירות שלו והוא נתן לי הבטחה שישתחרר בריא ושלם. הדרך היחידה
שבזכותה הצלחתי להאמין שהוא אכן יקיים את הבטחתו, הייתה לקנות
לו מתנת שחרור שתהייה בביתי ותחקה לו- כאילו מסמלת שיש לה כבר
בעלים ושזה רק עניין של זמן עד שהבעלים שלה ייקחו אותה.
אבל זאת לא הייתה המתנה היחידה שקיבל אחי ליום שחרורו. הוא
קיבל מתנה הרבה יותר חשובה ויקרה, מתנה שלה חפץ בכל ליבו. הוא
קיבל את השחרור שלי! שנינו השתחררנו, כל אחד מ"הכלא" שלו
ב13.1.1998-.
אביעד הגיע לקחת אותי ואני מעולם לא אשכח את המבט שלו, שהייה
מלא אושר, גאווה, שמחה ואהבה, שבו קידם אותי כאשר אני יצאתי
מדלת הרשת שהייתה תקועה בגדר שהקיפה את המחלקה. לא הבטתי לאחור
רק קדימה- כמו שלמדתי בשיחות עם הפסיכיאטרים בתקופת האשפוז,
"לעולם לא להביט לאחור רק למה שעוד צפוי לבוא- להביט רק
קדימה".
אחרי ששוחררתי, נסענו לבסיס של אחי ולקחנו את הדברים שלו. בפעם
הראשונה התגשמה אחת המשאלות הכי כמוסות שלי: להיות נוכחת על
מנת לראות את שחרורו של אחי.
את היום הזה בילינו רק שננו ביחד חוגגים את הניצחון הפרטי שלנו
על המוות או יותר נכון את הניצחון שלנו על החיים.
כל אחד מאתנו נלחם במוות שונה, גבר על אויבים שונים, אך ראינו
את אותם הסיוטים, עברנו והפסדנו את אותם הקרבות, ניצחנו את
אותה המלחמה וקיבלנו את אותו התגמול...
פתגם עתיק וישן אומר: "טיבו של האדם להעריך את מה שיש ברשותו
רק לאחר שדבר זה אבד לו", אני בהחלט דוגמה חייה וטובה לכך.
רק לאחר שאיבדתי את כל מה שהייה לי בחיים התחלתי להעריך את מה
שבעצם הייה ברשותי. התחלתי להעריך את המשפחה שלי, את חבריי
ויותר מכל את החופש שלי.
לא את הכל הייה ניתן להחזיר לאחר שיצאתי מהאשפוז.
נאלצתי להתחיל הכל מהתחלה.
חזרתי לביה"ס. רב החברים שלי, המורים שלי והמכרים שלי לא ידעו
מדוע פספסתי שלושה חודשים של לימודים ועוד באמצע כיתה ט'. לא
רציתי לפרסם את מה שקרה. למורים ההורים סיפרו שהיו לי בעיות
בריאותיות ולא נכנסו לפרטים ולחבריי המצאתי סיפור שסבא שלי
הייה מאוד חולה ואני נסעתי כדי לעזור לסבתא בטיפול בו. רבים
מהחברים ידעו שאני משקרת אך ניסו לא לשאול שאלות- כולם ידעו
שהיו לי בעיות בריאותיות, רבים ניחשו שהייתי מאושפזת אבל למזלי
כל אחד שמר את ניחושיו לעצמו.
חלק מהבנות (שאיתן הייתי מאושפזת) סיפרו הכל לכיתה, למורים
לפעמים אפילו לשכבה- בשבילן זה הייה חלק מהטיפול, חלק
מההתמודדות עם הבעיה- לחשוף אותה בפני כולם ולא להתבייש במה
שעברו ולכן חלק מהן היו באות לביה"ס עם הפסיכולוגים שלהן
ומספרות הכל.
אני העדפתי לשמור על שקט, על הפרטיות. להפך ניסיתי להסתיר את
מה שקרה. עכשיו אני לא בטוחה שזה הייה נכון, כי רציתי להסתיר
את זה בגלל שהתביישתי ממה שקרה לי וזה הייה סימן ראשוני לכך
שעדיין לא הבראתי לגמרי, שעדיין נשאר הייה מה לעשות. לכן
המשכתי להיפגש עם פסיכולוג פרטי תקופה די ארוכה אחרי שכבר
יצאתי מהאשפוז.
קיבלתי הרבה שיעורים פרטיים ובעזרתם הצלחתי להשלים את החומר
שהפסדתי בלימודים ויחסית במהרה הייתי תלמידה ממוצעת בכיתה
והשתלבתי בחברה.
כבר לא שאפתי למושלמות, אהבתי את עצמי בזכות מי שהייתי ולא
בזכות מי שאחרים רצו שאהיה. אולי זה טיפשי, אבל אני בחרתי
לחשוב שרק אחרי שהתחלתי לאהוב את עצמי, האחרים גם אהבו אותי,
אבל בזכות מי שבאמת הייתי וזה הייה נהדר.
בזכות הביטחון העצמי שקיבלתי כבר לא הייתי רק מטפורה של "הילדה
הכי יפה בגן" אלה באמת הייתי "הילדה הכי יפה בגן" כי סוף סוף
הייה לי באמת הכל, כי הייה לי את הדבר החשוב ביותר- הייה לי את
עצמי ואת ההערכה שלי כלפי עצמי- הייה לי כבוד עצמי.
לאט לאט, הייה ניתן לראות, איך אני בונה מחדש, לבדי (אבל עם
עזרה של יקיריי), את מה שהרסתי גם כן לבדי.
במהרה חלפו שנתיים מחוץ לאשפוז. במהלך השנתיים הלאה עשיתי
עבודה קשה אבל זה השתלם לבסוף. הרגשתי שאני באמת שולטת בחיי.
הייתה לי עבודה קבועה, דירה משלי, משפחה אוהבת, הצלחה בבגרויות
(הרי כבר הייתי באמצע כיתה יא'), קבוצת חברים תומכת- הייה לי
הכל!!! ואני הערכתי את זה ושמרתי על זה מכל משמר.
לפעמים בלילה אני מתעוררת מסיוטים על החודשים הנוראיים ביותר
של חיי. לפעמים הסיוטים משפיעים עלי חזק ולטווח ארוך ואז קשה
לי להירגע כי אני מרגישה שוב לבד כמו שהרגשתי כשהייתי מתעוררת
מסיוטים בלילה במיטה במחלקה. אבל אז אני מתקשרת לאביעד והוא
במס' מילים מעלה חיוך על שפתי ומשכיח ממני את הכל.
לעולם לא אצליח לשכוח את מה שעברתי. מצד אחד הייתי בהחלט רוצה
אבל זה בלתי אפשרי ומצד שני, אני גם חושבת שזה לא יהיה נכון
שאשכח את החלק החשוב בחיי, שהביא עליהם סדום ואמורה וששינה
אותם עד יסוד.
היום אני מבינה שהאנורקסיה שלי הייתה בעצם שאיפה לאפס- שאיפה
לשום דבר. לא יודעת למה שנאתי את עצמי כל כך שפשוט קיוויתי לא
להיות יותר. כולם אהבו אותי וראו את המעלות הרבות בי, ואני,
כאילו שעשיתי דווקא לכל העולם, פשוט תיעבתי את עצמי ואת מי
שהייתי.
פגעתי בהמון אנשים. שברתי הרבה לבבות בכך שהרסתי במכוון את
עצמי, הרבה קשרים עם חברי נותקו עקב "ההיעלמות המסתורית" שלי
בתחילת כיתה ט', כי כמו שכבר אמרתי הם לא הבינו ולא ידעו איך
לקבל את השינוי החד שחל בי בעקבות השנאה שלי כלפי עצמי,
שהתבטאה בדרך שהפחידה אותם.
אני כמובן מצטערת על כך כי איבדתי הרבה, אבל אני לא רואה את
עצמי מדלגת על החוויה הזאת בחיי. בלעדיה לא אהיה שלמה.
לכל אחד יש את גורלו וייעודו בחיים- ייעודי הוא לעזור לילדים
כמוני ולהעביר אליהם את סיפורי, כדי שלא ידרדרו את עצמם למחלה
הנוראית הזאת.
ויתרתי על הרבה חוויות של בני טיפש עשרה, בגלל המחלה שלי:
הרסתי את הקשר עם החבר הראשון הרציני שלי, שאמר לי שהוא אוהב
אותי. זה הייה יותר מדי בשבילו- הוא לא יכל להבין ולחיות עם זה
שהחברה שלו לא שמה עליו (כי כך התנהגתי- כאילו לא מזיז לי דבר)
ומרחיקה אותו.
לא הייתה לי חברה הכי טובה, כי דווקא בתקופה שנזקקתי לה יותר
לכל, דחפתי אותה ממני והתרחקתי, התכנסתי בעצמי.
הרחקתי את כל חבריי הטובים כי התחלתי להתנהג כמו סנובית אמיתית
אפילו כמו כלבה. לפחות זה הרושם שניסיתי ליצור לכולם על עצמי.
רציתי להישאר לבד ועשיתי הכל כדי שזה יקרה.
לא דיברתי שעות על כמה המורה ההיא מגעילה והמורה ההוא דווקא
נחמד או אפילו חתיך, ועד כמה זה לא פייר שנתנו לנו בוחן פתע על
חומר שלא לימדו כמו שצריך.
דווקא כיתה ט' שמהווה קרש קפיצה לשלוש שנים הבאות נלקחה ממני.
וזה חלק שתמיד יהיה לי חסר ואין דבר שאוכל לעשות כדי להחזירו.
נשאר רק להמשיך הלאה, לא להביט לאחר, לא לאכול את הלב על
טעויות העבר אלה ללמוד מהן לקח ולהתקדם...
אז עשיתי כמו שנתבקשתי, לא הבטתי לאחור, המשכתי הלאה ולמדתי את
הלקח שלי. האנורקסיה שלי ביגרה אותי, שינתה אותי ונתנה לי מבט
שונה על החיים והערך שלהם. אחריה אני יודעת שאני חזקה מספיק,
שלא אוותר, שלא אשבר בגלל קשיים
כי אני אתן לאנשים שאוהבים אותי ושאני אוהבת לעזור לי,
ובזכותם אנצח את הכל!
"כשהלב בוכה"
בביצוע: שרית חדד
בית א': כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
ובתפילה קטנה חותך את הדממה
פזמון: שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח
בית ב': כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום
פזמון חוזר: שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול... X 2 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.