די, אני כבר לא יכולה
נמאס לי להרגיש כל כך ריקה.
מסתובבת בחוץ, מביטה בשמיים
יורדות עליי כמה טיפות של מים,
והרוח הקרה
לא נושבת בחוזקה,
אך אני עדיין מרגישה אותה,
אני כל כך ריקה.


נמאס לכתוב את אותם השירים,
נמאס לחשוב על אותם הדברים.
מסתובבים בחוץ,
חיוכים מזוייפים,
על הפנים.
אנשים בוכים בפנים,
מסתכלים עלינו,משקרים.


בשקט מייחלים,
שהלב יתרוקן מכל הכאבים,
וכשזה מגיע
פתאום אנחנו מרגישים כל כך ריקים,
וזה אנחנו בעצם שביקשנו שהדברים יהיו שונים.
אז מתי נהיה שמחים?
בינתיים אנשים מסתובבים, שואלים אותנו למה אנחנו ממורמרים?.


כל היום מחפשים דרכים לברוח,
דרכים לא להרגיש את חוסר הרגשות,
כלום לא עוזר, כלום לא פותר את הבעיות.
ואז בורחים לעולם אחר,
עולם של צחוק, עולם שבו את הכאב והרע אתה לא זוכר,
שותה, משתכר, מה אכפת לי גם ככה מחר הכל חוזר,
אז ללילה אחד אשכ מהצרה,
לילה אחד, לא אהיה ריקה.


ייחלתי שהלב יתרוקן מהכאב,
וזה הגיע,
אבל עכשיו אני כל כך ריקה,
אני פשוט לא יכולה,
הטיפה המרה מעיניי זלגה,
תתמודדי,
עכשיו את ריקה.