יושבים בפנים מחייכות
מדברים על הצלחות
אוכלים עוגה בצלחות
שותים מכוס קטנה יין
מברכים אנשים
שרק הגיעו חדשים
אחרי כמה חודשים
שעירבבו המון מים

ושוב אותה הרגשה
שמלווה בחולשה
זה כמו מלחמת התשה
ביניהם לבינינו
כי אי אפשר לוותר
גם אם זה לא מסתדר
אז למה לא לאפשר
לנו לחיות את חיינו?

ההצגה עוד ממשיכה
וכבר מזמן זאת לא בדיחה
אומרים שזה לא בשבילך
אבל אתה נשאר

יושבים כמה אנשים
עם פרצופים מיובשים
מחפשים חלום להגשים
אבל מעלים רק חרס
ומנסים לשפר
אבל זה לא מתחבר
ובמקום זה יוצר
עוד חורבן ועוד הרס

הריקבון משתלט
כמו רקדן בבלט
שעושה פירואט
ונופל על התחת
ורצית לשאול
מי קבע שתסבול
כי רק רצית לגדול
בשלווה ובנחת