אורגת שמלת כלולות חדשה,
מקורי עכביש ושאריות תחרה,
עורגת וממתינה.

במשרד אני  הבוס הגדולה.
לעת ערב, שקופה  וגלמודה
נדמה שגורלי מזמן נקבע:
לחכות, חסרת תקווה.

ימי חולפים כמעוף הדבורה,
ושנייה מצטרפת לדקה אבודה.
וחסל.

מידי פעם מחייכת אל חתול נעזב
ואל פריחת הורדים בגני הקטן.
בודקת אם יש דואר גם בשבילי
וחיה חיי אנשים אחרים:
נעצבת כשמר, מחייכת כשטוב
פה ושם משחילה מילה חכמה
לפעמים משרבטת שורה נאורה

ומעל לכל ממתינה
בסבלנות לתורי.
זה כנראה גורלי,
עד  יום אחרון.

התרגלתי,
אם זה בכלל אפשרי.