"או איך לכדה אותי עצבות כזאת, ממה היא עשויה, מאין באה, מי
יסביר לי? טיפש כזה עושה אותי העצב, עד שאיני יודע מי אני"

שייקספיר- הסוחר מוונציה


אם יש דבר אחד בלבד  שמעצבן אותי בחברים (כאלה שהם באמת חברים
שלך, ואוהבים אותך בגלל מי שאתה) זה שלא משנה כמה שתרצה להיות
לבד, הם לא יעזבו, הם ינסו לעזור לך, אבל מה קורה אם מה שטוב
בישבילי, ומה שיעזור לי באותו רגע זה להיות לבד? למה כשאני
רוצה דבר כזה, ומנסה להיות לבד, חברים נוטשים? אחרי שאני נירגע
זה לא אותו מעגל שעזבתי.
אני רוצה להסתכל לתוך עצמי, לנסות לחפש את החלקיקים האחרונים
שהם אני, לחפש קצת תשובות לשאלות שמעופפות באוויר ולא מוכנות
לנחות.

נמאס לי מהרבה דברים, ובעיקר נימאס לי מהמחשבות שלי, יש פה שני
בני אדם, זה שחושב, וזה שעושה, שני אנשים שונים לגמרים, לפעמים
אני לא מבין איך הם כל כך שונים, מבחוץ אני משהו, ומבפנים אני
משהו אחר, מישהו אחר, משהו אחר.

איפה בכלל מוצאים תשובות? איפה בכלל מתחילים לחפש?? ובכלל מה
זה הדחף של אנשים בימינו "למצוא את עצמם"??? למה אני צריך את
זה? כשאני זה בעצם אני?? ואני לא נמצא בשום מקום אחר.

למה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה???? כמה שאני מבין שזה
אבסורדי מטומטם דבילי חסר פואנטה לא יעיל ולא פרקטי.
אני מבין שאין יותר סיכוי, אבל בכל זאת יש לי קטעים שאני פשוט
יושב וחושב למה כל זה קרה, זה הרי הייה באשמתה, למרות שאין פה
אשמה, בדבר כזה אין אשמים.

"זו מלחמה פה, בלי הרוגים, האויבים פה, מאוהבים"

-אביב גפן

כמה שאני אוהב את הכתיבה של הבחור הזה, ולדעתי הוא כבר נהיה
לסמל של דורות רבים (או אולי מותג?) הצבעיות וההתמסחרות שלו
מגיעלות אותי.
מוסיקה צריכה לבוא מבפנים, ולצאת ממך לעולם בישביל שאנשים
ישמעו אותך ומה שאתה חושב ומרגיש, למה אמור להיות לך איכפת אם
אוהבים את מה שאתה יוצר או לא???? לעשות משהו רק בגלל שזה מה
שאנשים רוצים, ועוד בישביל לקבל על זה כסף, זה דוחה אותי,
במיוחד במוזיקה, ובכלל בכל אומנות אחרת.

לא האמנתי כמה יכול להמאס לראות את הגב של מישהו שאתה אוהב,
כמה זמן היא לא התביישה להסתכל לי בעיניים? מתי הייתה הפעם
האחרונה שהיא חיבקה אותי בלי סיבה? מתי הייתה הפאם האחרונה
שהיא שלחה לי הודעה מצחיקה ולא קשורה סתם בלי סיבה?
ממה היא מפחדת?? שהיא פגעה בי? ממה היא מתביישת? מה שעבר עבר,
אבל היא בעצמה אמרה שהיא לא רוצה שאני אלך, שאני לא אתרחק
ממנה, ועכשיו, אני רואה אותה הולכת, לאט לאט, יוצאת לי מהחיים
וסוגרת את הדלת מאחוריה....
ולמה אני עדיין בכלל חושב עליה? אני מרגיש פטטי כל כך, אבל
פשוט, איכפת לי יותר מידי ממנה בישביל שהיא תלך עכשיו, קר
בחוץ, והייתי רוצה להיות שם ולתת לה מעיל.

ממשיך לכתוב כי זאת התרופה היחידה, ממשיך לעשן כי זה מה שנותן
לי להמשיך לנשום, ממשיך לרחם על עצמי כשאין לי על מה.


.....


"אממממ.....סליחה אדוני?....אתה מוכר במקרה חיים? שלי התקלקלו"