Alma: I do mean it when I say I need you.
'Cause I'm lonely. You think I'm lying, don't you?
Prew: Nobody ever lies about being lonely.
                - From Here to Eternity (1953)

הפחד חודר לחלומות. זאת עובדה ידועה.
חלומות, זיכרונות, פחדים...
הכל במערבולת. תמונות בלבד, הבזקים.

משפט. חדר גדול. עשרות אנשים... מצלמות. עיתונאים.
ובמושב הנאשם, רוצח.

"הרוע בהתגלמותו..."
"דם, הכל היה מלא דם!"
"הקהל מתבקש לקום..."
"תיק מספר 78976 המדינה נגד ג'ונתן קסטנר..."
"אדונים נכבדים, עומד לפניכם אדם גאון... שפיותו אינה מוטלת
בספק..."
"רוצח המונים"
"ברשותכם... אתחיל לזמן את העדים..."
"עיניים כחולות"
"רוצח"
"לא אשכח כל חיי... בת תשע אדוני..."
"בלונדינית, כבוד השופט... אני נשבע"
"עיניים כחולות כבודו..."
"היא הייתה בת 7 בערך... אני לא ממש זוכר... הוא פשוט דחף
אותה..."
"נפילה של עשרות מטרים... אישה מבוגרת..."
"אתה בטוח שהוא שפוי?"
"הדו"ח הפסיכולוגי מעיד..."
"דם. הכל מלא דם... זה היה נורא... או, אלוהים!..."
"שפוי יותר מדי... הוא תכנן בקפידה רבה..."
"לא יותר מגיל 15, אני בטוח... הוא תפס אותה בפינה..."
"מהר מדי... לא יכולנו לעשות כלום... הוא היה מהיר... כחולות,
עיניים כחולות, אני בטוח"
"שפוי."
"לא! אדוני השופט, אני חוזר שוב - האדם הזה שפוי...  לא! אין
שום ספק..."
"בהחלט חד... סכין קצבים או משהו... הגרון שלה היה קרוע
לגמרי... הכל מלא דם... לא יותר מבת 12"
"אורך של 20 ס"מ בערך... או, אלוהים, איך אפשר לעשות כזה דבר
לילדה בת 5?..."
"פטיש. בהחלט... פטיש גדול... דם..."
"כמה אנשים אמרת שהדבר הזה הרג?"
"כחולות."
"אני לא מסוגל לחשוב על אדם יותר מתאים ממנו לעונש מוות..."
"חפץ כהה אדוני... חבטה בראש..."
"לא, לא הייתה שום התעללות מינית... בת 17 בערך... גבוהה,
עיניים כחולות..."
"זה לא אדם... מפלצת... אין מילים, כבודו..."
"הדו"ח המשטרתי מונה 54 מעשי רצח... אולי יותר..."
"האדם גאון..."
"בקור רוח ובדם קר..."
"למה עשית את זה? אלוהים! למה?"
למה?
     למה?

והוא יושב שם, עיניו הכחולות משועשעות... מביט בשופטים, בעדים,
בכתבים והעיתונאים.
כחולות. הוא מפחיד. מפחיד את השופטים, את העדים את הכתבים
והעיתונאים... חוסר הפחד שלו מפחיד. היציבות, השליטה העצמית,
השליטה בקהל. העניים שלו. הכל.
והוא ענה לשאלה הזאת... בזלזול, בלא פחד. כשהוא דיבר היה שקט.
שקט של פחד, של כבוד.
"למה?" הוא ירק. ואחר כך פרץ בצחוק מצמרר. צחוק שפוי. צחוק
מפחיד.
"לא תצליחו להבין... אני אסביר בכל זאת, אבל לא תבינו..."
הוא הפסיק לצחוק בפתאומיות. מביט ישר אליו בעיניים כחולות,
חכמות, נוצצות
"זה בגלל שאין לי אף אחד."

והיום הוא ימות.
היום הסיוט יסתיים.
הוא הרי שפט אותו למוות, לא?
מוות בזריקת רעל... וגם זה יותר מדי טוב בשביל הרוצח המתועב.
רק דבר אחד הציק לו. המשפט הזה, "זה בגלל שאין לי אף אחד."
הוא הביט ברוצח מבעד לזכוכית. העיניים שלו עדיין הבריקו בחכמה.
לא היה פחד, או היסוס.
אי אפשר היה לראות שם כלום.

אמרו לו פעם, שרוע מוחלט הוא העדר אמפתיה לזולת.
זה נכון, אולי.
אבל חוסר אמפתיה נוצרת בגלל סיבות רבות. אולי בגלל חוסר אמפתיה
של החברה לאדם מסויים.
או אולי חוסר התייחסות בכלל.
חוסר אהבה.
צורה של התגוננות. בנייה של חומת מגן.
וזה יכול להיות מפחיד.
מאוד.

ההוצאה להורג קטעה את מערבולת המחשבות.
העיניים שלו. כחולות.
הוא שם לב שמסתכלים עליו והרים את מבטו.
כחולות וקרות.
הוא הצליח להפחיד אותו. כמו שהצליח להפחיד אותו כל המשפט.
 יציר כפיה של החברה.
- יציר כפיה של האנושות.

-------
אני לא אתחנף, לא אלייך. הרי את מכירה אותי טוב מדי... את
תדעי. הסיפור הזה שלך, נטע - בגלל מי שאת ובגלל מה שאת
בשבילי.
                                                           
               - מתן