כשהיא הלכה רציתי לתת לה משהו ממני למזכרת .
משהו פשוט, סימבולי , רק בכדי לוודא שהיא זוכרת.
רציתי להבטיח כי תזכור שאהבתייה מכל, רציתי להנציח זכרי לפני
שאפול.

אך לא מצאתי דבר לתת , מרוב שקריי לא נשארה אף אמת .
רבות המסכות שלבשו פניי , רבים הכתמים שהכתימו ידיי,
יותר מדיי .

אם עזבונה לא חסר לי דבר אך נשאר לי מאום.
האם חיוכיי מסתירים את הכאב העמום ?
ייתכן שהם כן , או אולי פשוט בחרה היא לא לראות - בלעדייה
קיימת משמעות שונה למושג "לחיות".

משהו ממני נלקח.
היום אני יודע כי למדתי להעריך אורך רק אחרי שדעך.
ולכתוב שיר געגוע זה כביכול טבעי ואפילו קל כל כך, אך נפשי
מאויימת פן אשכח .
פן אשכח חיוכך , מגע ידי על לחייך , פן לא ארגיש חסרונך...

כנראה שרציתי לתת לה משהו ממני למעני ולא בשבילה.
באנוכיותי רציתי לשמור לי עדיין מקום קטנטן אצלה.
והיא מתרחקת ממני ונופי נמחק משבילה .

מתי אם בכלל תביט לאחור ותחשוב כי היינו שווים הצלה ?