בחנוכיה שלי דולקים 9 נרות.
אורות קטנים שיחד יוצרים
אור גדול בחיי
ומגרשים את החושך.
הודיתי להם לפני כמה ימים
במכתב שלא שלחתי לאף אחד.
ואת האור הכי חשוב
שכחתי להזכיר.
האור שהאיר לי את החיים
במשך שלוש שנות תיכון.
האור שכבה לפני כמעט חצי שנה
ובאותה נשימה נדלק בשמיים,
ביום בו נמחקת מעל פני האדמה.
ערן.
אתה האור החשוב בחיי.
אפילו במותך אתה מאיר לי את הדרך
בכוכב אחד בשמיים,
אתה מצליח עדיין,
להאיר את החשיכה.
החיוך שלך ממשיך לזהור בי
אפילו שעל פניך הוא קפא.
העיניים שלך ממשיכות לנצנץ בעיני
אפילו שמבטך גווע.
ועכשיו כל האורות הקטנים
עומדים מולי בדממה
הם מבכים איתי את מותך
מתחת לשמיכה,
מאחורי הדלת הסגורה.
מתעטפת בחושך
ולאט מגלה
שלפעמים,
רק לפעמים,
גם הוא יכול להיות
ברכה.

אלוהים, תודה לך על מבחנים קשים, עונשים קלים,
תודה על שאתה מקשיב ושומע ולפעמים מבצע,
תודה ששלחת לי את כל האורות הקטנים
שפילסו איתי דרך בחשיכה,
תודה על האורות שעוד יגיעו,
תודה על החשיכה.