ישבתי לכתוב משהו.
שום דבר לא יצא לי.
הדימיון עזב אותי, נטש אותי המניאק.
שמתי בון ג'ובי, הלהקה שנותנת לי השראה, דימיון, נותנת לי
תחושה של אהבה, תחושה שאני חייבת להמשיך להאמין.
להאמין בי, להאמין שיהיה טוב יותר, להאמין שאני אזכה לאהבה,
טוב, נו, קצת סטיתי מהנושא.
אז התחלתי ליכתוב, כי ממש רציתי סיפור טוב שיתפרסם בעיתון
ויעשה אותי מפורסמת לכמה דקות. חסרות משמעות.
ככה החיים שלנו- חסרי משמעות.
וחבל.

אנחנו לא שמים לב איך שהזמן עובר מהר, ורובנו לא מנצלים אותו
כראוי.
ועוד כמה (הרבה) שנים כשניהיה מאוד מאוד מאוד מבוגרים נצטער
שלא עשינו את זה ואת זה ואת זה, כשהיינו קטנים, צעירים,
תמימים, בלי גבולות, חסרי דאגות, רודפים אחרי הצל של עצמינו.
אז אני אומרת- למה להתחרט כשמאוחר מדי?
למה לא לתפוס את היום בידיים ולסחוט מימנו הכל, עד הטיפה
האחרונה, כשאנחנו עוד יכולים?
למה לא לומר לו שאני אוהבת אותו?
אז במקרה הגרוע ביותר- הוא ישבור לי את הלב- נכון, זה כואב,
מניסיון, אבל העיקר שניסיתי. ומה אם גם הוא אוהב אותי? ואף אחד
לא יאמר כלום?
לא חבל לבזבז אהבה?
חבל גם חבל.
חבל לבזבז דברים יקרים, ואין דבר שיקר יותר מאהבה.
ופה, לצערי, אני לא מדברת מניסיון. עדיין לא.
אבל מה שכן- אני רואה אהבה מסביבי- אני רואה אהבה שחבל שאנשים
לא נותנים לה לפרוח, להגיע למימדים עצומים, ויותר מזה.
אני חושבת שאהבה יכולה רק ליגדול.
ואני חושבת שלכל אהבה צריך לתת צ'אנס ליגדול.
אני חושבת שחבל שבימים כאלו מוטרפים אנשים לא עוצרים להסתכל על
היופי שמסביב, כי הם מפחדים.
אסור לפחד. תמיד צריך להאמין שיהיה יותר טוב- ויהיה.
לי נמאס לישמוע כל יום על מוות, ואני בטוחה שלכולם נמאס לפחות
כמוני.
צריך לאהוב.
ללמוד לאהוב אחד את השני.
וזה קל- באמת שזה קל.
צריך רק להבין מה שאני הבנתי ממזמן- כולנו אנשים.
עם לב, עם רגשות, עם הכל, בקומפלט.
חבל לפספס אנשים רק בגלל שהם יהודים או אפרו- אמריקאים או
ערבים או כל דבר אחר שיכול ליהיות.
אנחנו כולנו נשמות.

פיתאום השעון המעורר שלי מעיר אותי- שיט עוד יום מחורבן
מתחיל.
שילכו להזדיין- לא רוצה לילמוד.