כשאתעורר משנתי ואפקח את עיניי
האם תהיי שם לצדי?
כשאבנה את ביתנו
האם תהיי הראשונה בפתח דלתי?
כשאאבד את דרכי
האם תכווני אותי אלייך?
וכשהאור יאחר להאיר
האם תושיטי לי את ידייך?

מה את מרגישה בכל פעם שאני הולך
על מה את חושבת כשאת אומרת
שכבר מאוחר ועוד רגע עבר,
והשמש לא תשכח את יום המחר ותאיר על שאר העולם,
נעמוד כך רק שנינו בקור העז
נכיר מחדש,
כמו בפעם הראשונה כשהיית מכוסה בשכבה עבה
של עוד מילים שלא עזבו אותי במנוחה,
אז עכשיו שהלכת ותפרת לך בגד חדש
מצאתי לי מחסה בצד הדרך החסומה
עוד סוג של אובדן וכאב שלא נגמר.

תקשיבי כשאקרא לך בית ריק מהשיר שכתבתי לך?
תרגישי בי כשארוץ לעברך בזמן שנתך?
כשאשב ואנגן במעלה הרחוב הסואן
תישארי להביט באקורדים שקוראים בשמך?
ולהקשיב למילים שחיברתי מדמותך?
כשמבטנו יפגשו תמשיכי בדרכך?

הולך, עובר על ידה,
ממשיך חזק מתמיד לא שם לב לנוכחותה
חומק ברוח הקלה, מתחזק בכל פעימה
מתקרב לשמוע את קולה, אך היא שקטה
עושה עצמה שלווה.

כשספרתי לך את הסודות הקטנים והמתוקים
שתקת לא הגבת, נתת לי להבין לבד.

האם באמת התגעגעת?
האם באמת אהבת?
כשחיבקת והתנשקנו על מה חשבת?
האם נתת לעינייך להיעצם מעצמן?
וכשנשימותייך הובילו אותנו אל פתח חדרך,
ונפלנו כבד על מיטתך, מה הרגשת?
שיחקת? התענגת? התרגשת? דמעת?

הריח שלך לא ניעלם
מגע שפתייך לא עזב
שמך התרוצץ במוחי
עיניי ראו את גופך מולי,
נשימותייך הסעירו את דמי
חוללו בי משהו שאף פעם לא הרגשתי

כנראה שלעולם לא תדעי ולא תרצי
לא תשמעי ולא תנחשי
לא תיגעי ולא תנשמי
לא באמת תיראי את מה שאת מנסה להסתיר,
וכששוב תזכרי, הגיטרה כבר לא תנגן את שיריי
שנכתבו בלילות אפורים מתגעגעים לקולך.

כשתרצי בי בחזרה האם אסלח לליבך?