אין שמים, רק אוויר יותר ויותר דק עד שהוא הופך שקוף באמת
ומתגלה הריק השחור שמתחת ומסביב ומעל להכל. העננים הם לא
צמריריים ורכים ומלאי דובוני אכפת לי, רק מקבצים אקראיים של
אבק קפוא, לכלוך רטוב שנאסף יחד כדי להסתיר את השמש. המטוס
הקטן שלנו מחרחר ורועד כמו חיה מפוחדת. עכשיו אנחנו בגובה
שיוט, כאילו מתחת לכנפיים המקרקשות שלנו נח לו איזה ים שליו
שאחריו חוף מבטחים, ולא אלפי מטרים של רוח קפואה ושורקת שתבלום
רק במעט את הצלילה הבלתי נמנעת. יוני יושב לידי וממשש שוב ושוב
את רצועות הפלסטיק על הכתפיים, מבט מרוכז בחתיכת חצץ שהגיעה
לכאן על נעל של מישהו ועכשיו מקפצת נואשות על רצפת המתכת,
משליכה את עצמה עם כל טלטול מנוע לכיוונים חסרי תוחלת. עיגול
צהוב וחיוור חולף לרגע ומסנוור. הוא והרוח הקרה הסימנים
היחידים שהכחול המתכתי של הקיר ממול הוא השמים מבעד לדלת
פתוחה.
מרגע שניתן הסימן אני הראשון לצאת. כל החוקים נעלמים ואני רץ
ומזנק בלי לתת מבט. כל כוחות הגוף מופנים עכשיו לשרירי חזה
וסרעפת, מרוקן את האוויר מהעולם שסביבי ומשחרר לתוכו את הכל
דרך מיתרים דקים ורועדים. בצרחה שאין לה גבולות אני נופל
ומסתחרר ומתהפך אל תוך מאורת הארנב הכחולה. מכת האור מכווצת את
האישונים ולרגע אני כמעט עיוור, רואה ושומע ומריח רק את הכוח
הבלתי מוסבר שמסחרר את העולם בתוך השחור מסביב לפצצת מימן
ענקית ומטיל אותי עכשיו באלימות חסרת פשרות אל סלע קיומי.
הצרחה נשארת באוזניים גם אחרי שהגוף התרוקן ממנה מתערבבת ברוח
ומחרישה את הכל. אני מתמלא שוב וצורח מתרוקן שוב וצורח וצורח
וצורח. זה לא פחד וגם לא שחרור ולא איזו בלוטת הורמונים במוח.
זאת צעקה של לפני ואחרי מילים, טהורה כמו כחול ריק וחלל שחור
וסלעים מתקרבים בלי רחם וכמו מוות.
עכשיו נגמרו המילים והחוקים. אני מתהפך על הגב, מביט אל תוך
הכחול שיש בו רק מה שאני מקרין עליו; נקודות קטנות ורוחשות
בכחול על כחול והדפסי נגטיב של מה שעין רואה כשהיא עצומה. גם
הנקודה האדומה שבקצה גבול הראייה לא מסמנת את מהירות הצלילה.
אולי זו אשליה אופטית של חוסר חמצן ועודף כחול וכנראה שזה מי
שקפץ אחרי, כי עכשיו יש הבזק של מצנח נפתח והנקודה מנתרת אל
מחוץ לראייה, משאירה רק כחלון אין-סופי. המוני מחשבות מתערבלות
הופכות לרגע של מדיטציה טהורה שמתפוצץ כשננעצת בו סיכת מחשבה
חדשה מפחידה. אם מי שהרחק מעלי כבר פתח, הקרקע קרובה ואני
מתהפך ומושך בידית ומוטל פתאום כאילו למעלה אבל לא מספיק כי
עכשיו יש סלעים ואין זמן, מכה של כאב ברגליים ופצפוץ עצמות
נשברות. פעימות קרח ואש דרך עמוד השדרה אל המוח וגרירה שנגמרת
בהטלה בשדה חיטה רך רגע לפני הברושים ואובדן הכרה מבורך שמחזיר
אותי אל תוך הדממה הכחולה שלפני.
אני שוב באוויר משוגר כלפי מעלה. הגב כולו מבערים ומזמן כבר
עברתי את המהירות הקריטית שמנתקת מהסלע המסתחרר ושולחת אל תוך
השחור שהוא האמת. כחול כחול כחול ואז שחור. אין רוח ששורקת
באזניים ואין קול ואין כחול בעיניים ואין אור, אין מה למשש או
לטעום או להריח. בלי חושים ותחושה גם המהירות מאבדת משמעות.
הריק לא שואב אותי ומפרק אותי כי אני ריק כמוהו. אני חלק מהכל
כלומר אני כלום כלומר אני הכל. ומשום מקום אסטרואיד מכה בי
וגלים של כאב וקול מהדהד בריק, 'תתעורר בן זונה אתה חייב
להתעורר'. אני בשדה ופרצוף של יוני הרבה יותר מידי קרוב ואחריו
כחול וגושי אבק מייאשים מסתירים את מה שהייתי בו לפני רגע. אני
לא רוצה להגיד כלום וגם לא לשמוע את הקולות הבלתי רצוניים
שנפלטים כשמעלים אותי על אלונקה וסוחבים מי יודע לאן.
אני שוקע חזרה אל הריק ויודע שאחרי שינתחו ויפרקו וירכיבו
וידחפו מתכות טהורות במקום מה שחסר ויעטפו בגבס וינסרו ויורידו
ואחרי מי יודע כמה ימים ארוכים של שיקום לכאורה בקביים
ותרגילים והדרכות ותרגילים, אני אקום ואצא ואלך שוב אל תוך
איזה מטוס שייקח אותי ואעלה בקור הרועד המחרחר ואזנק ותהיה רק
צרחה וכחול ואולי נקודה אדומה, ואחר כך שחור עד אין סוף.