אני אכנס בדלת ואת תחכי לי במיטה
מוכנה לחבק
אני אשכב ותחבקי אותי מאחורה
או שנירדם בחיבוק ונשיקה מטורפת
ללילה טוב
או שניגע, ונתפשט..
העיקר שתחכי לי
אחר כך אין לי מושג מה יהיה
כי אני מכורה!
אני מכורה לרגעים האלו
למוזיקה ולנשיקות
לריח ולנשימות
למחשבה  שזה קיים
לעיוורון שזה לא
וזה מה שגורם לי להתקשר אליך
ולשלוח לך הודעות
שמכאיבות לך נורא
כי אני מכורה
ואני נהנית מזה
לצערי?!
מתי כבר יבוא משהו אמיתי
אני שואלת את עצמי
מוכנה ולא מוכנה לבדידות
שאני מטילה על עצמי

תמיד שאלתי את עצמי
למה אני לא מסוגלת
פשוט לזרום
זה לא אדם ספציפי שזה קורה איתו
זה אני
תשובה הכי כנה
אני נלחמת בין כוח לאהבה
נותן לי כוח
שואב לי אמת
האמת היא ש..
אני מחכה לבחור הזה
שישבור את ההרגלים שלי קצת
שיפנה מקום
שיפתח לי את הלב
אבל שלא ימחוץ אותו
כמו שאני עושה
איך אני מצליחה לעשות את זה כל כך טוב
פעם אחר פעם
ותמיד עם רגשות אשם
מה לא נמאס לי?
מתי המילים יצאו וידעו לשחרר?
מתי אני אפסיק לשחק את המשחק
מתי אני אפסיק להרגיש אשם?
כמה אמיתיים אפשר להיות עם העולם הזה?
כמה שאלות יש?
אני רוצה לראות מבחוץ
ואני רוצה הקלה אמיתית
אני רוצה תשובות כנות
ולא ממש איכפת לי במה הן כרוכות
מידי פעם צריך לחדש את ההסכם הזה..
ולהתקרב למקור
לפעמים אני לא יכולה לשאת את עצמי
את העול הזה והאשם
את החוסר בחירה ואת הקורבנות
את זה שאני פוגעת ללא הכרה
את זה שאני תמיד מנסה לתקן
את זה שאני לא יכולה לצאת בת זונה כמו גבר
ואני תמיד צריכה להסביר
שזה דופק אותי כל פעם מחדש
ואני נכנסת לזה שוב ושוב
שאני חושבת עוד פעם ועוד פעם על דברים
שאני מתרחקת ממה שבאמת עושה לי טוב
ושזה לא מובן למה זה קורה
שהשקרים כל כך אמיתיים
שמוזיקה מחזירה עבר
ואשליות.
שאני מלאה באהבה עצמית ושנאה באותה מידה
שאין לי אהבה גדולה למשהו
שאין לי במה להשקיע את כל כולי
ואם יש אני נגמרת מהר
שאני מודעת למה שאני יכולה וזה יוצא ברע
שדברים לא ברורים אף פעם
שהם כמעט ברורים (זה עוד יותר מציק)
שאני טועה
שיש מוזיקה לכתיבה
שיש חוקים
שהם נוחים כל כך
שאין סוף לכלום
חוץ מהסוף הזה
שמשאיר שובל מחשבות
ושזה אולי יפה
שעל כל דבר יש כמה צורות הסתכלות
שזה לא נגמר לעולם
שאני אופטימית ואני לא
שאני כל כך ריקה
ומלאה בריקנות הזו
שכל מה שיוצא
נראה לי קיטשי
ושזה לא נגמר
לא נגמר...