תריסים מוגפים
חושך מוחלט
משחק תפקידים
זמן מלא באבק
זה לא אתה, לא אני
זה שנינו ביחד
מנסים למצות
שעתיים בלי פחד
כמו רוצים להגיד
את הכל מחדש
מתעלמים מהשקט
גם הוא כבר מותש
מחשבות ומילים
מרחפות בלי לגעת
אפלות כמו החדר
מטריפות את הדעת
מבטים שהופכים
נבוכים מעצמם
משקפים את הנפש
שותתת הדם
וכאילו כדי
להצדיק את הדממה
טיפה מהוסס
מתחיל המגע
ובמקום לתת אור
למילים ולחדר
הוא מוסיף חשיכה,
מבוכה ואי-סדר
והגוף לכאורה
מתענג-מסופק
אך אינו מתרצה
כי הלב שוב נסדק
והסדק גדל,
הנפש שותתת
השקט מוצדק
והדעת נטרפת