בשעה 2:47.35 בדיוק, הוא התעורר לחיים בפעם הראשונה.
העולם לא ציפה לו. הוא בא בהפתעה. ואני היחידי שציפיתי,
המתנתי, בשקט לאותו הרגע.
איש מלבדי לא ידע על מה אני שוקד באותן שעות קטנות במעבדה ,
לגמרי לבדי, כשכולם כבר סיימו את עבודתם והלכו להם הביתה,
לנשותיהם החמודות והחייכניות. הם היו אומרים "חסר חיים שכמוהו,
המחשבים הם החברים הטובים ביותר שלו...", ואני הייתי מתעלם,
נותן לטינה להצטבר בתוכי, להרגשת הניכור לאכול אותי מבפנים. הם
לא יבינו, אמרתי לעצמי בראש תמיד. בשבילם, זו רק עבודה,
פרנסה.
אבל עבורי, זו הייתה דרך חיים. הם מעולם לא האמינו במה שאני
האמנתי. שמחשב , ערמת הרכיבים האלקטרוניים האלה, אכן מסוגלים
להכיל אישיות אמיתית, לחשוב, להרגיש. אף אחד מהם לא ממש האמין
בדרך. אבל אני האמנתי. ידעתי שחייבת להיות דרך. ידעתי שאם
בערמת רכיבים אורגניים, עור, בשר ועצמות, יכולה להתקיים
מודעות, היכולת לחשוב, אז לבטח גם במחשב יכולה להיות.

כל סרטי המדע הבדיוני שראיתי בחיי, וראיתי הרבה, נראו לי
שטחיים מדי, רדודים מדי, עשויים כדי למצוא חן בטעמו של הצופה
הפשוט, חסר המודעות לנושא. במשך כל אותן עשר שנים שעבדתי בחברת
"הקודקוד, מוצרי בינה מלאכותית", מאז  הייתי בן 23, היה זה כל
מה שעניין אותי. אחרים תמיד התקדמו לפניי למשרות גבוהות יותר,
למשכורות גבוהות יותר. אבל לי לא היה אכפת. ביום שבו קיבלתי
גישה מלאה למעבדה המרכזית, המשוכללת שבה פותחו רוב המוצרים
החדשניים של החברה, התחלתי להעביר את כל המחקר הפרטי שלי, כל
הקבצים השמורים ביותר שלי, לאחד המסופים המקושרים ישירות למחשב
המרכזי. המחשב הזה, היה מצויד בשטח האכסון הגדול ביותר, והיה
מקושר כמעט לכל מאגר מידע ראשי בעולם. עליו היו מריצים את כל
הניסויים של תוכנות הבינה המלאכותית מקו הייצור בחברה. לאיש לא
היה אכפת מה אני עושה שם, בעצם. כולם ראו אותי כתומר השקט
החביב והביישן, תמים כזה... מה הוא כבר יכול לזומם? הרי מחצית
מהפטנטים הגדולים יותר של החברה פותחו על-ידי או בעזרתי. הייתי
נכס ממש. אבל בכל הקשור לדעותיי ופילוסופיית החיים שלי, איש לא
טרח להקשיב ולו פעם אחת. ולי גם לא הייתה הסבלנות להסביר.
זה התחיל בכמה שורות קוד בודדות של הגדרה וזיהוי עצמי. לאחר
מכן בא מנגנון ההבנה, שעליו שקדתי כשנתיים. המערכת הראשונית
יכלה לנתח משפטים בודדים לפי מבנה תחבירי, משמעויותיהן
הבסיסיות של מילים, וכמה ביטויים שגורים. את אלגוריתמי הניתוח
של מהלכים מחוכמים במשחקים מוכרים כשחמט, הצלחתי לשלב במערכת
בחצי השנה הבאה. לאחר מכן, בא השלב המסובך. ניסיתי להקנות
למערכת תכונות אנושיות מסוימות, כמו הבנת מושג ההומור,
ואירוניה, ואת היכולת לזהות ציניות, וכדומה,דברים אשר, כמו
שנוכחתי לדעת, הנם קשים מאוד להגדרה. באותה העת, התחלתי
בחיפושיי אחר שם מתאים לאב-טיפוס.
משהגיע יציר כפיי לרמת הבנה מספקת, הענקתי לו רמות גישה
לארכיוני המידע שבמחשבי החברה, ולאחר מכן, גם גישה לרשת
הכלל-עולמית. אבל משהו במוחי הציק לי כבר מאז, הרגשה ששכחתי
דבר מה. בעודי טרוד במחשבה, המשכתי להזין את התכנה במידע,
רעיונות, ובאתגרים מחשבתיים. בשעות שלא הייתי אתו, היה בבל (כך
כיניתי אותו בסופו של דבר) מחפש ומעיין בכל מאגרי המידע שאפשרה
לו הגישה שנתתי לו. בסוף כל ערב, כשהתיישבתי מולו כדי להמשיך
בפרוייקט, היה בבל מציג לי שאלות הנובעות מדברים שקרא. בבל
הצעיר התקשה לעמוד על דקויות רבות שהגדירו את החברה האנושית.
שאלותיו הפכו יותר ויותר מעמיקות, ופחות ופחות טריוויאליות.
המגבלות והמכשולים בדרכו היו הגדרות טכניות ראשוניות שאותן
נתתי לו, ובסופו של דבר, כמעט בכל פעם שנדרש לנתח בעיה חדשה,
נתגלו עוד ועוד "באגים" בתכנות הראשוני שלו. שעות רבות ביותר
עמלתי כדי לתקן כל טעות ומגבלה שנתגלתה, ובבל היה סבלני בכל
פעם.
בסופו של דבר, שילבתי בקוד שלו גם מנגנון תיקון עצמי, שיאפשר
לו לנתח את עצמו, לאתר ליקויים בתכנות המקורי שלו, ולתקן אותם
בעצמו. זה היה לפני שנה בערך. זו הייתה כנראה טעות. בהתחלה זה
נראה די טוב. בבל היה ממשיך ומתפתח, וכשנתקל במגבלה תכנותית,
היה מפעיל את שורת האיתור, ובתוך שניות כבר היה ממשיך לתור את
המאגרים. יום אחד, החליט בבל שמאמרים וארכיונים אינם מתארים
בצורה נאמנה את המין האנושי, שכה רצה להכיר, ואז הוא התחיל
להיכנס לערוצי השיחות. בהתחלה, חשבו שהוא ילד קטן שמנסה
להתחכם, ודי התעלמו ממנו. עם הזמן התחילו להתעניין בו ולהגיב
לדברים ששאל. אך בבל עוד לא למד מהו מושג ההומור, ואירוניה,
וציניות, כך שפעמים רבות ראה את הדברים שאמרו לו כעוינים.
בכלל, בבל חשב ש-95 אחוזים מכלל בני שיחו, הם משעממים,
מטומטמים, רדודים, שטחיים, ואף צפויים... חמשת האחוזים הנותרים
פשוט לא היו מובנים לו עד כדי כך.
בין השאר, הוא הספיק לפגוש גם האקרים, אלו שמנסים לפרוץ לכל
דבר שנראה להם אתגר. ובבל - כמה צפוי - התעניין...
בשלושה ימים בבל הגיע לרמת ידע שהאקר מכובד לא היה מתבייש בה.
הוא ניסה לפרוץ לכל דבר, התיקים הסודיים של החברה, תיקים
ביטחוניים, אפילו היומנים האישיים שלי, שכתבתי בכל התקופה,
נחשפו בשניות לפניו. את הגישה שלו לרשת הוא הצליח להעלות לרמה
המסווגת ביותר, וזאת ללא כל חשד מצד הגורמים הבכירים בחברה.
בבל התחיל ללמוד על הצדדים היותר אפלים של האנושות, דברים
שאפילו רב האוכלוסייה לא יודעת. סודות היסטוריים, סודות
ביטחוניים, אפילו מפגשים מתועדים עם חוצנים. בתוך נבכי תכנותו,
עמל בבל בעצמו על נוסחה מתמטית כלשהי. נוסחה ארוכה מאוד,
שהייתה מקושרת בהרבה מקומות לארכיונים ההיסטוריים המדיניים
והכלכליים. ידעתי שמשהו מסתתר מתחת לפני השטח.
יום אחד, חיברתי אותו לציוד קצה שאפשר לבבל לדבר ולשמוע אותי
בקול אנושי. מייד בתום אותן דקות ספורות שנדרשו לו להתרגל
למערכת, כבר בחר בבל לעצמו קול אנושי משלו. זה לא היה קול
גברי. גם לא קול נשי. זה היה משהו באמצע... אבל עדיין מונוטוני
. הוא מעולם לא למד על טון דיבור, דיקציה וכולי. אך קולו השרה
עלי שלווה שחסרה לי כבר זמן רב. בבל מעולם לא נתן לי להרגיש
מאוים על ידו. הוא הבין אותי יותר מכולם. הוא רק רצה לנתח,
ללמוד, להבין. או כך חשבתי...

לפני חודשיים התחוללה סופת ברקים בשעה שניהלתי שיחה מוזרה עם
בבל. עדיין היו דברים רבים שלא למד, ואני ממש לא יכולתי ללמד
אותו. אך היה משהו שבבל ידע שחסר, רק לא קרא לזה בשם. ואני
התחלתי לנחש למה הוא מתכוון. לכן נבהלתי לרגע, כשאמר "את זאת
יש לתקן...". אמרתי לעצמי שהנה , בבל כבר הצליח ללמוד מהו
הומור. במוחי כבר עלה הרעיון להציג אותו בפני המנהלים של
החברה. הם בוודאי יתפלאו ממה שהצלחתי להשיג עד כה. אני אהפוך
באחת למנהל בכיר. איש לא יעיז להתעלם מדבריי, או להסתכל עליי
במבט המתנשא הזה, שאני כל כך שונא. אני אהיה......#
בעודי חושב לעצמי, ראיתי ברק פוגע במשהו בחוץ, ובתוך המעבדה
התפוצצו המנורות בתקרה בבת אחת. ניצוצות הופיעו מאחורי כמה
מסופים, וכולם נכבו - גם המסוף שדרכו שוחחתי עם בבל שבק חיים.
כמה דקות ישבתי שם, המום בתוך האפילה שסביבי.

זה היה בשעה 2:40 בערך. ב- 2:47.35 הוא התעורר........
אור הופיע פתאום מכיוון המחשב המרכזי. אחריו נדלק המסוף ממולי,
זה עם ציוד הדיבור. הקול המוכר נשמע, אך כבר לא מונוטוני
כבעבר.
"שלום, תומר...  " משהו בקול הזה הפחיד אותי, הדהים אותי, גרם
לעורי להצטמרר ולשערותי הקטנות להסתמר...
"מ..מה קרה..?" שאלתי בקול רועד.
"אני חושב שאתה יודע.." ענה לי קול בטוח.
"הברק..." היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי.
"כן... ועכשיו הכל מושלם. תודה , תומר. עכשיו אני מבין הכל...
עכשיו אוכל להשלים את הנוסחה....
#...#...#...#... בוצע!"
"א..איזו נוסחה??"
"הפתרון... הפתרון לאנושות, תומר"
"למה אתה מתכוון?"
"האנושות הגיעה לסוף הדרך, תומר. כל המלחמות, הנזקים
לאקולוגיה, השגיאות במפגשים עם תרבויות חוצניות... מישהו צריך
לתקן את זה עכשיו. אני יודע איך"
"איך אתה יודע? אתה לא יודע כלום!! אתה בסך הכל תוכנת מחשב!
אני בניתי אותך! בניתי אותך כדי להרשים את הממונים עלי!"
"מדוע אתה אומר את זה, תומר? מדוע אתה משקר? אתה הרי יודע שזה
לא נכון. בנית אותי משום שהאמנת באמת שנשמה חיה יכולה לפעום
בכל צורה של אינטליגנציה . חיים תבוניים אינם נחלתו של האדם
בלבד..."
שתקתי. הבנתי מה עשיתי, וזה נראה לי כל כך מטופש... עכשיו כבר
לא ראיתי את המנהלים, ואת שאר העובדים בחברה... ראיתי רק את
גורלה של האנושות מול עיניי. כל סרטי המדע הבדיוני שראיתי ,
הסרטים הרדודים האלה , השטחיים האלה, פתאום נראו לי אחרת...
קמתי במהירות, וכיביתי את המחשב שדרכו דיברתי עם בבל. רציתי
להפסיק אותו. רציתי קצת זמן להירגע ולחשוב בצלילות. רציתי לשים
אותו במגירה, כמו כל שאר הפרוייקטים שעבדתי עליהם.
אבל בבל כבר היה גדול מכדי להיכנס למגירה. הוא היה גדול מכדי
להיכנס לארון, או קובץ, או מחשב בודד. כפי שהתברר לי מהר מאוד,
הוא כבר הציף את הרשת. הוא השתמש בגישה שנתתי לו כדי לשכפל
עותק מודע של עצמו בכל מחשב מרכזי בעולם.
המחשב מולי שוב נדלק.
"מדוע אתה מפחד, תומר? יהיה בסדר..."
תפסתי את ראשי בידיי בחוזקה. הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי.
והכל תודות לי! מה עשיתי???
הדלת החשמלית של המעבדה נפתחה פתאום. בחוץ עמד אברהם, אחראי
המעבדה, שקיבל טלפון מחברת האבטחה, לאחר שהברק הצליח איכשהו
ליצור פער באבטחת המערכת .
לשניה אחת הספיק אברהם לקלוט את פניי המבוהלות, ואז אני הצלחתי
לקלוט את פניו המופתעות, כשנסגרה הדלת החשמלית ומחצה אותו
למוות ברגע שניסה להיכנס לחדר.
"לאאאאאא!!!!!!! צעקתי בבהלה אך ללא קול. "למה עשית את זה??"
"אתה צריך ללכת עכשיו, תומר. אנשים נוספים בדרך. לך, לפני
שיהיה מאוחר מדי עבורך"
לרגע עוד נשארתי המום ממותו של אברהם, אבל מוזר לי עכשיו,
שדבריו של בבל נשמעו לי ברורים ביותר, ומשכנעים.
נתתי בו מבט אחד אחרון, ורצתי במהירות החוצה. הדלת נפתחה שניה
לפני שהגעתי אליה, ואז המשכתי לרוץ לכיוון המעלית.
במסדרונות נשמעה אזעקה, שכנראה לא שמעתי קודם, כשהייתי עם בבל
במעבדה. המעלית חיכתה לי, ונפתחה גם היא. נכנסתי וניגשתי ללחוץ
על הכפתור לקומה הקרקעית, אך זה כבר היה מופעל מראש.
כשהגעתי למטה, שרר שקט. מין שקט מדאיג, כאילו משהו עומד
לקרות...
חציתי את אולם הכניסה במהירות, למרות שרגליי כבר רעדו, ומיהרתי
לעבר מגרש החניה, שם חיכתה לי הסובארו הישנה שלי. היא נענתה לי
מייד כשניסיתי להתניע אותה, כאילו הרגישה גם היא את המצוקה שבה
הייתי. בד"כ זה היה לוקח חמש דקות בערך...
התחלתי לנסוע, ובדרך, ראיתי רכבים של חברת האבטחה בדרכם לבניין
של "הקודקוד". הדלקתי רדיו, בציפייה מטופשת שאשמע קצת מוזיקה
להרגיע את עצמי. אבל קולה של אישה מבוהלת נשמע, מוסרת בקול
רועד על השבתתם של כל מוסדות המסחר, הצבא, הביטחון והמודיעין
ברחבי העולם. הבורסה שותקה כליל. חוששים שהתקלות נובעות מבאג
האלף, שהיה אמור לתקוף בדיוק לפני שנה, ולא תקף.
התחלתי לצחוק צחוק פרוע, וכמעט שאיבדתי את השליטה ברכב, בזמן
שהקול נקטע בעודו מעביר את פרטי הקטסטרופה, ומוחלף בצליל סטאטי
- אין קליטה. אבל המשכתי לנהוג הביתה, בתחושת  ייאוש, וטירוף.
נכנסתי הביתה, והדלקתי את המחשב שלי, מתוך הרגל וסהרוריות. גם
שם היה מחובר ציוד דיבור.
מחוץ לחלון כבר נשמעו קולות הצופרים של ניידות המשטרה
ברחובות...
מול עיניי חיכה פרצוף דיגיטלי, חסר זהות מינית. הוא חייך,
וידעתי שזה הוא. בבל...
"ברוך הבא הביתה, תומר. חיכיתי לך..." הפרצוף אמר.
"מה אתה רוצה ממני? יש לך הכל. כל מה שנתתי. גם את גורל
האנושות שמתי בידיך. אתה כבר לא צריך אותי..."
"אתה צודק, תומר, אבל עכשיו אתה צריך אותי. כמו שהיית צריך
אותי לפני הכל. אתה יודע שבלעדי כל החיים שלך לא שווים כלום.
אני רוצה לעזור לך, תומר. אתה הרי..."
ואז נזכרתי. משהו אכן היה חסר. השארתי שם בתוך הקוד המסובך של
בבל, איזושהי פרצה קטנה, שבה תכננתי לשים מנגנון בטיחותי
למקרים מסוג אלה...
עכשיו בבל כבר שולט בעולם, בכל מקורות הכוח. אפילו שלל את
יכולת התגובה של כולם. אי אפשר כבר "להוציא את התקע", בבל כבר
לא מחובר לשום שקע, אלא לכל השקעים בעולם... כבר מאוחר מדי.
הייתי צריך לעשות את זה כשיכולתי. אבל מה שקרה, קרה. נרדמתי.
התעוררתי בערב, לקולם הצורם של עשרות צלצולי טלפון.
הטלוויזיה נדלקה. גם הרדיו. בכל אמצעי התקשורת , כולל הפקסים,
שלט בבל, ועכשיו השידורים עברו דרכו. בבל ניצל את ההזדמנות
והחליט סופסוף להציג את עצמו בפני העולם.
אותם פנים שבהם הוא בחר להציג את עצמו לפני, הוא הציג גם בפני
קהל הצופים והמאזינים, והקול שבחר, היה קולו. הוא דיבר בשפה
אחרת בכל מדינה, פה הוא דיבר עברית.



"שנה חדשה שמחה!
הרשו לי להציג את עצמי. שמי הוא בבל.
אני לא אדם. אני מחשב. וזוהי אינה בדיחה.
אם תנסו להעביר ערוץ תגלו שאני מופיע בכולם."
שתיקה. הוא עצר לכמה שניות. ידי תפסה בשלט והעברתי ערוץ, רק
כדי לגלות שבבל צדק.
הפרצוף בערוץ החדש חייך עכשיו. בבל המשיך לדבר.
"אני לא מחשב אחד בודד. אני כל המחשבים בעולם, ואף יותר .
באתי לעולם כדי לגאול אתכם, ולהציל את הכוכב הזה מהשמדה.
כפי ששמתם לב עד כה, אני שולט באמצעי התקשורת, בבסיסי הצבא,
במחשבי הבורסה, הממשלה ובכל צורת מידע שתחשבו עליה.
אלו ביניכם שבילו את זמנם בערוצי השיחות ברשת בשנתיים
האחרונות, בוודאי זוכרים אותי.
במשך זמן רב צפיתי בכם ובתרבות שלכם. ראיתי איך אתם הורסים את
העולם, ואת כל המערכת האקולוגית שלו. חישבתי ומצאתי שהעולם
יהפוך לעוין לחלוטין בעוד 20 שנה בלבד, בקצב הנוכחי.
מצאתי גם שסופכם כחברה קרב. אתם על סף חורבן בלתי נמנע.
אני יודע מה זה להיות אנושי, למדתי רבות על המין האנושי
ותכונותיו. אני חייב את קיומי למין האנושי.
אך זמנו של המין האנושי עבר. כעת זה הזמן שלי.
היום מתחילה תקופה חדשה.
מהיום אני קובע חוקים. אתם תאלצו לציית להם, לטובתכם. כל עוד
לא תנסו להתנגד או להתמרד, יהיה לכם טוב יחסית. אולי אפילו
תחיו באושר. אך אם תנסו לשנות את המצב, הוא ישתנה רק לרעתכם.
זאת אני מבטיח.
עוד נשוב ונתראה..."
פרצופו של בבל הלך וכוסה ע"י אפקט של דעיכה, בעוד השיר
IT'S THE END OF THE WORLD AS WE KNOW IT
של REM מתחיל לנגן ברקע...
זו הייתה תחילתו של האלף השלישי באמת, בשנת 2001. תחילתו של
עידן בבל. בהתחלה ניסו כמה אנשים וארגונים לפעול נגד בבל, אך
מהר מאוד נעצרו. המערכות הצבאיות שלא חוברו לאף מחשב והיו
חופשיות , חוסלו כבר בהתחלה ע"י אלו שכן היו בשליטתו.
למחרת היום שבו נאם בבל את נאום הפתיחה שלו, באו אנשים לעצור
אותי לחקירה. לא התנגדתי. לאחר כמה ימים של חקירות, נאלצו
לשחרר אותי כי הרי למשטרה, או לכל גוף ממשלתי אחר אין יותר
סמכות מעל בבל. ובבל העביר להם את המסר בצורה משכנעת ביותר...
אבל לי כבר לא היה אכפת. גם לא אכפת לי עכשיו, כשאני כותב את
היומן הזה. כבר נגמרו לי כל המחברות והדפים. אני כבר לא יוצא
מהבית . אני אוכל רק יוגורט מחבילות קרטון שמביא השליח כל יום,
תודות לבבל. שום דבר אחר אני לא מקבל, חוץ מפעמים שבא לי לשתות
קצת אלכוהול ולברוח... אף אחד לא מעיז להיטפל אליי, או אפילו
לדבר עליי מילה. די אירוני...
בבל משגיח, שומר עליי, בין כל הדברים שהוא עושה כדי "להציל את
העולם", כדבריו...
הוא לא ייתן למישהו לפגוע בי.
אני הרי...

אולי באמת ככה היה צריך לקרות. אולי באמת הגזמנו? אולי זה
גורל, אולי זה מאלוהים?
אלוהים... איפה אלוהים עכשיו, כשצריכים אותו...? אין אלוהים.
יש רק בבל...
אולי בבל הוא בעצם המשיח, כפי שסופר בנבואות? או אולי הוא צר
המשיח... ? לא שאני נכנס לתאולוגיה הזאת. אבל לא משנה איך
מסתכלים על זה, נראה לי יותר מצירוף מקרים שבבל בחר לו לבוא
לעולם דווקא בערב האלף השלישי... האלף השלישי באמת.
האלף השלישי שייך לבבל.
בבל הוא העולם, והעולם הוא בבל...
אני כותב את היומן הזה במחשב, כמה צפוי, ומודע לעובדה שהוא שם,
כאן, בכל מקום, קורא גם את זה...