בעבר הייתה  תחרות סיפורים שנקראה
"ההולנדי של חיפה"  לזכרו של רענן לוי ז"ל.
כתבתי סיפור לתחרות ובסוף לא שלחתי אותו

הייתה בכיתה י"ב בכתיבת הסיפור.

15.12.06
מאת: שי אלקיים


"ליעד,
מה שלומך? אני מקווה שהכל טוב,
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך, שאני לא יודע מאיפה להתחיל,
אני מקווה שאתה לא כועס עלי או משהו, אני יודע שלפעמים אני
עושה שטויות. לא הייתה לי כוונה שתיפגע, זה הדבר האחרון שהייתי
רוצה שיקרה,  אבל לא תמיד הדברים קורים כפי שאנו רוצים, אין
לנו שליטה על הכל.  מקווה שאתה סולח לי, קשה לי מאוד בלעדייך,
אני מרגיש שחסר לי אח.
בכל אופן, הבאתי לך את החולצה שקיבלנו מדויידוב! קח אותה, היא
רק שלך עכשיו! מתנה ממני, אני מוותר עליה. אני יודע שבטח לא
תרצה אבל הרי השגנו אותה ביחד, היא גם שלך, ואל תדאג אני אסתדר
בלעדיה.
עברה שנה, יאללה, אנחנו כבר בני 18, לא להאמין איך הזמן עבר
מהר!  
האמת שעוד לא יצא לי לגמרי לאחל לך מזל טוב כמו שצריך, אז הגיע
הזמן, אני רוצה לאחל לך המון מזל טוב אח יקר, רק אושר ועושר,
בהצלחה בכל מה שתבחר לעשות והלוואי שכל חלומותייך יתגשמו,
לפחות אחד כבר התגשם! טוב אני חייב לסיים, אנחנו עוד נדבר,
להתראות אחי.
אודי"



ליעד הוא האדם היקר לי ביותר בעולם, למרות שאנחנו לא מאותם
הורים, מבחינתי אנחנו אחים, אני מעריץ אותו. אני וליעד תמיד
היינו חברים הכי טובים, נולדנו באותו יום, אנחנו גרים באותה
עיר, באותה שכונה , באותו הבניין,  דלת ליד דלת. למדנו באותו
בית ספר, באותה כיתה, וכמובן, ישבנו אחד ליד השני באותו
השולחן.  בכדורגל אנחנו אוהדים את אותה קבוצה, כמו כל חברים
הכי טובים לדייט הראשון שלנו יצאנו ביחד, למסיבה הראשונה הלכנו
ביחד, הכל ביחד, כאילו אנחנו אדם אחד! מסוג החברים האלה שלא
עוזבים אחד את השני לרגע, בלתי ניתנים להפרדה. כשהוא מרגיש רע,
אני יודע זאת עוד לפני שהוא אומר לי, כשאני בלחץ רק הוא יודע
להרגיע אותי ולהבין אותי. כשהיינו קטנים, היינו הולכים ביחד
לחוג כדורגל, היינו הולכים ביחד לכל דבר ולכל מקום.
אחת האהבות שלי ושל ליעד היא קבוצת הכדורגל העירונית. אני זוכר
איך הלכנו ביחד למשחק הראשון שלנו, עם האבות שלנו, איך
התרגשנו. מאותו הרגע זו הייתה ממש אהבה אמיתית. הלכנו לכל
משחקי הכדורגל של הקבוצה, שאותה אהבנו יותר מכל! כל מסירה, כל
גול, לטובתנו או לרעתנו, הכל היה עולם ומלואו. בהפסדים בכינו
כאילו סוף העולם, בניצחונות שמחנו כאילו זה הרגע המאושר
בחיינו. פעמים רבות מצב-רוח שלנו היה תלוי בקבוצה, אנשים לא
הצליחו להבין איך תיתכן אהבה כל כך גדולה לקבוצת כדורגל!
ובצדק, אנחנו מטורפים על הקבוצה הזו והולכים אחריה לכל מקום
ולכל פינה בארץ מאז גיל 6, בהתחלה הלכנו ביחד עם האבות שלנו,
וכשגדלנו המשכנו ללכת לבד.

לא פספנו אף משחק של הקבוצה, וגם את המשחקים של גביע המדינה עד
הגמר לא פספסנו ואפילו לא עלה בדעתנו לפספס, כל ניצחון היה כמו
הרגע המאושר ביותר בחיים. שניצחנו בחצי הגמר, לא האמנתי, לא
הפסקנו לשיר ולקפוץ עד לפתח הבניין,  כל השכנים הציצו בחלונות
לראות על מה כל המהומה, רקדנו והתחבקנו ושרנו כמו מטורפים מתחת
הבניין, עד שההורים שלנו ירדו למטה והשתיקו אותנו.

תאריך הגמר נקבע ליום ההולדת שלי ושל ליעד, שמחנו מאוד ,אבל גם
פחדנו, מעולם עוד לא זכינו יחד עם קבוצתנו בגביע, הפעם האחרונה
שזה קרה הייתה בשנה שנולדנו ביום שנולדנו.  פחדנו שהפסד יהרוס
לנו את היום הולדת, אבל מנגד המחשבה שיש לנו סיכוי לנצח ולזכות
בגביע, רק הטריפה אותנו עוד יותר. וההמתנה עד ליום הגמר,
ההמתנה הזאת היא פשוט מורטת עצבים.

אני וליעד מאוד פעילים בארגון האוהדים של הקבוצה שלנו, יש לנו
קהל קצת מטורף, קהל פנאטי במיוחד, הקהל הכי טוב בארץ, ואנחנו
אוהדים מאוד פעילים, מארגנים המון דברים לטובת המשחק. ההכנות
לקראת משחק הגמר הן ממש גדולות, הכנו שלטים ענקיים וצבעוניים
עם ציורים ומשפטים יפים, אנחנו מכינים לגמר המון קונפטי,
מביאים תופים, זיקוקים וכל מה שקהל שקורא לעצמו קהל אמיתי יכול
לחשוב עליו. למזלנו הזמן חלף מהר מכפי שציפינו, העברנו את כל
הזמן עד לגמר בהכנות למשחק, והנה ,הגיע ערב יום ההולדת שלנו,
יום לפני הגמר, היינו כל כך במתח, בלילה שלפני הגמר יצאנו עם
חברים לבלות במועדון, חזרנו מאוד מאוד מאוחר, שכבר היה בוקר.
פחדתי שלא אצליח להתעורר וליעד הבטיח שיעיר אותי.


השעה 1 בצהריים, הטלפון מצלצל, אמא שלי עונה, זה ליעד! "אודי
תענה זה ליעד הוא התקשר להעיר אותך"  עניתי, "כן אחי התעוררתי
יאללה תבוא"  לאחר שעה ליעד הגיע, ישבנו ואכלנו משהו ויצאנו
למשחק..


אני וליעד מהאוהדים שהתנדבו להיכנס בכניסה המוקדמת, להכין את
הדברים שמכניסים לאיצטדיון, אמא שלי הסיעה אותנו והגענו
לאיצטדיון בשעה 4. עברנו את הבדיקה הבטחונית, לא מצאו כלום
ונתנו לנו להיכנס, מאחורינו עמדו האוהדים של הקבוצה היריבה, גם
הם נכנסו בכניסה מוקדמת, הם העירו לנו הערות והתגרו אבל
התעלמנו לא היה לנו כוח וזמן אליהם. נכנסתי פנימה והתחלנו לפזר
שקים עם קונפטי ברחבי היציע שבו יושבים "השרופים",  תלינו את
השלטים ולאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים. בשעה 7 וחצי בערב
שריקת הפתיחה, עוד קצת יותר מחצי שעה, "יאללה לעודד כולם בכל
הכוח, השחקנים עולים לחימום". התחלנו לשיר ולקפוץ, לעודד כל
שחקן ושחקן, עד שהם ירדו,  רצתי מהר וצעקנו כדי להעביר את המסר
שזורקים את הקונפטי כשהשחקנים עולים בחזרה לדשא, ולא אחרי ולא
לפני.

חזרתי למקום, ליעד שאל אם הכל הסתדר,והנה השחקנים עולים בחזרה
לדשא, המון ניירות עפו באוויר ובלונים בירוק לבן, איזה יופי!
השחקנים הסתדרו בשורה עם שחקני היריבה ושרנו כולנו
התקווה,("להרים צעיפים").

מסתדרים במקומות והנה שריקת הפתיחה,  כמה רימוני עשן עפו לדשא
והיו אבוקות ביציע, כולם נכנסו לטירוף, אפילו האוהדים של
היריבה השתתקו כשהם ראו את הכל. בנתיים השחקנים נלחמים, טוב
מאוד,"רוץ אליו", "קח לו נו " ," מה זה????? שופטטטטטט"  ואז
זה הגיע, דקה 20 1-0 לטובתנו, שאגת
"יששששששששששששששששששששששששש"  דווידוב הבקיע, אני מרגיש על גג
העולם.

דקה 44  1-1, הקבוצה היריבה השוותה, אני רוצה לבכות! אבל ליעד
עודד אותי שיש עוד מחצית שלמה למשחק ואין מה לדאוג. דקה 64,
הקבוצה היריבה עולה ליתרון 2-1, כבר יורדות לי דמעות, אני מעכל
שזהו איבדנו אנחנו קרובים לאבד את זה אבל המשכתי לשיר ולעודד
בכל הכוח.
עוברות 10 דקות,
"ישששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש",2-2
, השוונו!!!!!!!!!!!!!!!!!  קפצתי משמחה, נכנסתי לטירוף,
עודדנו יותר חזק וסחפנו את כל הקהל אחרינו, כולם נכנסו לטירוף,
גם השחקנים. כבר הגיעה דקה 90 של המשחק, עדיין שוויון, אם לא
נבקיע עכשיו, התקווה היחידה שלנו לזכות בגביע היא בפנדלים,
והקבוצה היריבה מאוד טובה בפנדלים.
תוספת הזמן החלה, דקה תוספת זמן, זה כל מה שהשופט נתן למשחק,
אני מרגיש שאני מתפוצץ ממתח, רועד, הנה התקפה שלנו כולם
צועקים, איתן מוסר לכהן, כהן לדווידוב, הוא באחד על אחד מול
השוער של היריבה,  בועט לפינה השמאלית,וזה בפנים!
איזה טירוף! איזה אושר!! שאגה ענקית של שמחה! 3-2
לנו!!!!!!!!!!!!!!!
"ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש"
שריקת הסיום.


אני לא מאמין, זכינו בגביע המדינה,"יששששששששששששש", התחלתי
לקפוץ ולשיר משמחה, כל האוהדים החלו לרקוד. ראיתי את האוהדים
של הקבוצה השניה יוצאים בעצבנות מהיציעים, ואנחנו המשכנו לרקוד
ולשיר עד שהשוטרים באו לפנות אותנו מהיציע, אנחנו הולכים לכיכר
העיר לחגוג ביחד עם השחקנים.
בכלל לא שמנו לב לאוהדים של הקבוצה השניה, התעלמנו מהם, לא
שמנו לב גם שעצרנו את התנועה וגרמנו לפקקים מטורפים באמצע
העיר,  אנחנו רק קופצים ומשתוללים, אני לא יודע איך לא נעלם לי
הקול, אבל אני לא יכול להפסיק, אני חושב שבחיים לא שמחתי ככה,
זה הרגע המאושר בחיי.

השחקנים באו לחגוג איתנו ביחד בכיכר, "הנה דווידוב , אודי רוץ
אליו",  רצתי אליו וכשקרבתי אליו כמה שניות לפני כולם אמרתי
לו,"דווידוב, תן לי את החולצה שלך" . הוא חייך אלי ,כנראה זיהה
אותי מהיציע, הוריד את החולצה , נתן לי ואמר לי "יש לך מזל
שהגעת אלי ראשון", תוך שניות התמלא סביבנו אוהדים והרימו את
דווידוב על הכתפיים.

ליעד התקרב אלי ואמרתי לו "תלבש את החולצה עלייך, כדי שלא
יגנבו לנו אותה", עברו שעות, אנחנו כבר חוגגים פה מלא זמן,
אלפי אוהדים ,אפילו זמרים באו, והעירייה אירגנה במה לחגיגות.
הרגשנו על גג העולם, מעולם לא שמחנו ככה, כל הזמן אני וליעד
התחבקנו, שרנו ורקדנו בלי להפסיק.

השעה כבר ממש מאוחרת, ואוהדים החלו לחזור לבתים, השחקנים כבר
הלכו ונותרנו רק אנחנו, האוהדים השרופים ביותר. התקדמנו ברגל
לתחנות האוטובוס שבמזל לא מאוד רחוקות, בדרך, נפרדנו מעוד
אוהדים שהלכו לבתים שלהם או לתחנות האוטובוס האחרות.  נותרנו
רק אני וליעד, האוטובוס שלנו היה האחרון.
לפתע מרחוק אני רואה בזווית העין אוהדים של הקבוצה היריבה
מתקדמים לעברנו, מה הם עושים פה בשעה כזאת? יתכן שהם חיכו לנו
כל הזמן הזה? הם ניגשים אלינו ומתחילים לדחוף אותי, הם היו
שיכורים לגמרי, דחפתי אותם חזרה והם התחילו לקלל אותי, פתאום
אחד מהם נתן לי אגרוף לפנים,  החזרתי לו והפלתי אותו לרצפה,
ליעד ניסה להתערב ואמר לי "יאללה אודי בוא נלך מפה, עזוב מכות
עכשיו" ,  אמרתי לו" הפעם אני לא שותק כי נמאס לי מהם" .  הוא
ניסה שוב אבל החברים של האוהד שתקף אותי הצליחו להרחיק אותו.

פתאום לא הבנתי מה קורה, האוהד של היריבה קפץ עלי, ראיתי
ניצוץ,  אבל הרגשתי שמישהו דוחף אותי אחורה ומתנפל על האוהד
שהכה אותי, נפלתי על המדרכה וקיבלתי מכה בראש. לקח לי כמה
שניות להתאושש, אני שומע את אחד מהם צועק,  "בואו נברח מהר,
לפני שמישהו יבוא" התרוממתי וראיתי אותם בורחים, הסתכלתי לצידי
, וראיתי את ליעד שוכב על הרצפה מדמם, קפצתי מהר וצעקתי לעזרה.
נשכבתי ליד ליעד צרחתי "ליעד תתעורר" "ליעדדדדדד" ליעד הביט בי
ולחש לי "קח את החולצה מהר קח אותה" הורדתי ממנו את החולצה,
היא הייתה מלאה בדם. התחלתי לבכות והמשכתי לצרוח "אנחנו חייבים
עזרה מישהו שומע אותי?"

אין אף אחד ברחוב, פתאום ניידת משטרה עוברת ממש במקרה, צעקתי
להם,  הם עצרו וניגשו אלינו במהירות, עוד לפני ששאלו מה קרה,
קראו לאמבולנס והשוטרת ניסתה לברר את מצבו של ליעד. תוך כמה
דקות הגיע אמבולנס, ניידת טיפול נמרץ, הייתה במקום שלולית דם
מאוד מאוד גדולה, אני פוחד, האם זה אומר שליעד איבד כמות דם עד
כדי כך גדולה שעלולה לסכן את חייו? שעלולה לגרום לו נזק בלתי
הפיך? אני פוחד ממצב כזה אבל אני מעדיף להדחיק את המחשבה הזו,
יהיה בסדר. הגענו לבית חולים.

----------
יצאתי מבית החולים, הסתובבתי ברחובות, כעסתי על כל העולם,
עברתי ליד מרכז העיר, כולם הסתכלו עלי וחייכו אלי, זרקו הערות
על המשחק, העולם המשיך כרגיל, כאילו כלום לא קרה, לא הבנתי איך
אף אחד לא עצוב בגלל מה שקרה לליעד? איך אף אחד לא שואל? איך
אף אחד לא יודע מה עובר עלי עכשיו? העולם שלי נפל, אני לא יודע
מה קורה איתי, אני מסתובב כמו סהרורי ברחובות . מחזיק את
החולצה המלאה בדם. לא מסוגל להיפרד ממנה.

הגעתי הביתה בלילה, את כל הדרך הלכתי ברגל, אמא שלי רצה אלי
חיבקה אותי "חיפשנו אותך.." הסתכלתי עליה מלא בדמעות ונכנסתי
לחדר.

למחרת כל היום הסתובבתי ברחובות, לא הלכתי לבית הספר, לא
יכולתי. בערב נכנסתי הביתה, אמא ואבא שתקו, ראיתי שאמא רוצה
לגשת אלי ואבא עוצר אותה ואומר לה ,"תני לו..הוא יהיה בסדר",
נכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה, בלי לחשוב על כלום, רק על
ליעד, האם הוא כועס עלי? מה יהיה הלאה? מה יהיה איתי עכשיו?
--------------------------------------------
קיפלתי את המכתב, והכנסתי אותו למעטפה, הכל היה כל כך שקט.
התחלתי לבכות, כעסתי שליעד לא יכול לענות לי, כעסתי על העולם
הזה.
למה זה צריך לקרות דווקא לליעד? למה לא אני? למה בכלל זה קורה?
כבר  התחיל להחשיך, הנחתי את החולצת שחקן, היא עדיין מלאה
בדם, דם יבש, כבר עברה שנה ולא יכולתי לכבס אותה.
הנחתי את המכתב, נגעתי באבנים הקרות של הקבר ולחשתי,
"ליעד לעולם לא אשכח אותך, אנחנו ניפגש, אני מבטיח".