שירה הייתה אהבת חייו של רז. מהרגע שראה אותה לראשונה געש בו
משהו מבפנים. מכיוון שבתיכון היו בכיתות שונות, ולרז לקח זמן
להתקלף מהביישנות שלו, הפכו לידידים רק בסוף י"ב. בטיול
השנתי, בעלייה בשביל הנחש היא התחילה לשיר את 'שימי ידך' והוא
הצטרף. בהתחלה חשב שהיא שרה שיר ילדים בצחוק, ואז היא סיפרה
לו שלהקה בשם 'התינוקות' חידשה אותו זמן קצר לפני כן. כך זה
התחיל. הם הסתובבו הרבה ביחד בטיול והקשר נמשך לאורך השנה. גם
לאחר סיום התיכון שמרו על קשר. כששירת בגולני ויצא הביתה פעם
בשבועיים-שלושה, הקשר נשאר יציב. כשנפצע ונאלץ לעבור ליחידת
מחשבים הקשר התהדק והיא הייתה עבורו מעין חבר טוב נוסף.
כשיצאה עם בחורים שונים והוא דאג לה, היא חשבה שהוא עושה זאת
מתוך מחויבות של אח, בעוד הוא רק חיכה לרגע שבו יאזור אומץ
ויספר לה את האמת. הוא ראה בכל הקשרים שהיו לו הכנות לדבר
האמיתי עם שירה.
אחרי שהשתחרר רז מהצבא, שירה הייתה בקשר עם אחד, שרז לא זיהה
בו פוטנציאל רציני בזמן הנכון. ההפתעה מהידיעה על ארוסיהם
הייתה קשה לו. לשמחתו הם ביטלו ונפרדו חודשיים לפני החתונה.
רז הבין שהוא לא רוצה לפספס את הרכבת פעם נוספת, ורק חיכה
שפצעי הפרידה יגלידו. כשנחשף בפניה סוף סוף, היא חייכה ונישקה
אותו. בתחילה היססה אבל ככל שהזמן עבר, עליית המדרגה ביחסיהם
נראתה לה יותר ויותר טבעית. אהבתם פרחה והתעצמה ורז היה
בעננים. הם עברו לגור ביחד אחרי שנה ואפילו היו דיבורים על
חתונה. יום אחד כשחזר מהעבודה היא אמרה לו שהם צריכים לדבר
וסיפרה לו שהיא בוגדת בו ושהיא רוצה להיפרד. כל עולמו של רז
קרס עליו. הוא השתתק, התקשה להסתכל בעיניה של אהובתו שאינה
עוד שלו, והחל לארוז את חפציו.
חרף כל הכאב, לאחר שנפרדו רז הרגיש שהוא לא יכול לשמור טינה,
ושהוא לא יכול לנתק את הקשר. הוא לא האמין שכך יהיה, אך הם
הצליחו לחזור להיות ידידים טובים כפי שהיו לפני הזוגיות. מובן
שעדיין היו לו רגשות כלפיה והוא קיווה שהם יחזרו, יתחתנו
ויבלו את שארית חייהם ביחד, אבל הוא אפילו לא הודה בזה בינו
לבין עצמו. הם נפגשו לעתים קרובות ושוחחו שעות בטלפון. היא
ידעה כל מה שמתרחש בחייו והוא - בחייה. אחרי חצי שנה חזר
הביתה מעבודתו בחברת היי-טק בינונית, ומצא על המחשב הודעת
דוא"ל שעוררה אצלו תחושות רדומות שלא היה מודע לקיומן. שירה
עוברת לגור עם אלכס, אותו בחור שבגדה בו איתו. רז הרגיש את
האדרנלין זורם בגופו, את הווריד הבולט במצח קופץ וצורך עז
לצרוח לשמיים. הוא החליף בגדים, לקח את הMP3- ויצא לריצה
ארוכה. אחרי שחזר והתקלח, הבין שהוא עדיין לא נרגע. "היי
סתיו, יוצאים לשתות", טלפן לחברו הטוב בעודו מזפזפ בין
הערוצים ללא שהייה של יותר מחצי שנייה על כל ערוץ.
על הבר, במקום הקבוע שלהם, רז הפריז כמו שלא הרשה לעצמו מזה
שנים. סתיו נאלץ לגרור אותו החוצה, תוך מאבק עיקש ככל ששיכור
יכול לתת. אם זה היה תלוי ברז, הוא היה שותה עוד. בדרכם הביתה
הוא צחק, נפל וצעק. הדרך הביתה הייתה אתגר אמיתי בשביל סתיו,
שחשב שעדיף שהוא ישגיח עליו בלילה ולכן עלה איתו לדירה. "למה
אני סמרטוט? למה אני לא יכול להתנתק מהרגשות שלי אליה? מה
אכפת לי ממנה בכלל? יש לי מה להציע ויש עוד הרבה דגיגות בים!"
יילל רז כשעלו במעלית ונכנסו לדירה. סתיו הסכים עם כל מילה,
ופשוט שתק והדף אותו לכיוון המקלחת. אחרי מקלחת קרה, רז היה
הרבה יותר נינוח. אותות העצבנות והשכרות עוד ניכרו בו, אבל
סתיו האמין שהסכנה המשמעותית שיפגע בעצמו בטעות, כמו גם רוב
השפעת האלכוהול, חלפו. אחרי שסתיו נרדם על הספה, רז התגנב
למחשב וקרא את המייל של שירה שוב ושוב. בסוף מחק אותו מבלי
לענות לה. כשהצג ריק מכל הודעה, הוא לחץ על האפשרות 'השב'
וכתב: "אני רוצה להתנתק מהרגשות אליה, אני רוצה שהיא תצא לי
מהראש, נמאס לי", ושלח.
בבוקר, כשראה סתיו שרז כבר בסדר, השאיר לו כוס גדולה של מים
ליד המיטה והראה לעצמו את הדרך החוצה. כעבור שעתיים רז צלצל
אליו וסיפר לו שההנגאובר שלו בלתי נסבל.
"או! הנה אני שומע שקיבלתי עוד הודעה במייל."
"בטח שירה רוצה לראות שהכול בסדר איתך. הרי לא ענית לה עדיין,
נכון?"
רז אימץ את עיניו. "לא, סתם פרסומת, מה אתה מהמר - ויאגרה,
תרופה נגד התקרחות או מ... - סתיו, אני אחזור אליך אחר כך."
חדש: פלטומיצין - התרופה היחידה נגד רגשות!
אחרי שנים על גבי שנים של מחקר המדענים שלנו הצליחו למצוא את
הנוסחה לתרופה שתווסת את רגשותיך בהתאם לרצונך. לא עוד מתחים
מיותרים! לא עוד כאב לב! לא עוד ייאוש!
קבל את החיים שתמיד רצית - חיים מאושרים וטובים ללא דאגות.
אין צורך במרשם רופא והמחיר... אדיר!
אל תחכה, קנה עכשיו! ובדרך הביתה הפקק כבר לא יזיז לך!
בתמונה היה בקבוק פלסטיק טיפוסי של תרופות עם מדבקה אדומה.
השולח קרא לעצמו גבי, בלי שם משפחה. בפרסומת גם הופיעה
הכתובת, ונאמר שהדרך היחידה לקנות את התרופה היא להגיע למקום
ולשלם עליה: אין אפשרות להזמין דרך האינטרנט או בטלפון. רז
פקפק באמינות של המוצר אבל לא שלט בהתלהבותו מהרעיון, והחליט
לנסוע לשם ברגע שיתפכח. הוא לגם עוד כמה כוסות של מים וחזר
לישון. כשקם, ורק בחילה קלה בגופו, החל להתארגן ויצא לדרך.
המקום היה בשכונה מגעילה. בין חסרי בית ונרקומנים, בין חתולי
אשפתות מלוכלכים וקירות מושחרים מפיח, הבחין רז בשלט קטן ולא
בולט - 'כאן מוכרים פלטומיצין'. כשנכנס, צלצל פעמון כאילו
מדובר היה בבית מרקחת. השקט ששרר במקום היה מלחיץ ורז חיפש את
אותו גבי מסתורי. ברקע התנגן 'שירים פשוטים' של שלמה גרוניך.
בינתיים התרשם רז מהעיצוב המינימליסטי של המקום - עציץ בפינה,
חלון עם תריסים מוגפים, טלוויזיה על זרוע ושולחן עם מחשב.
הצבע הלבן שלט בחדר. רעש ניאגרה נשמע מכיוון דלת שרז טרם
הבחין בה, וממנה יצא ילד בן 10 לכל היותר, מתולתל ובלונדיני,
וסגר את החנות במכנסיו. "שלום חמוד, אולי תוכל להגיד לי איפה
גבי?" שאל רז.
"זה אני", אמר הילדון וחייך. הוא הסתכל אליו בביטחון והושיט
יד קטנה כלפי מעלה. רז לחץ את ידו בזהירות.
"אתה מוכר פלטומיצין?" שאל בתמיהה.
"אני ורק אני", השיב גבי בגאווה.
"אבל אתה ילד", רטן רז, וגבי השיב בשאננות "ואתה מבוגר". רז
הבין את הכיוון של השיחה והחליט להיות יותר ענייני.
"כמה זה עולה?"
"200 דולר ל50- כדורים."
"וזה באמת הולך להשפיע על הרגשות שלי?" הוסיף.
"ראית 'אלאדין'? נכון הג'יני אומר לו שהוא יכול להגשים לו כל
משאלה כל עוד היא חומרית וזה? אז פה זה להיפך - תוכל להגשים
כמעט כל מה שתרצה בתחום הרוחני אם תשתמש בזה בחוכמה, רק שאתה
לא מבקש משאלות אלא לוקח כדורים. כאן זה לא סיפור על דג זהב
או פנטזיה אחרת."
"אוקיי", אמר רז, "ואיך משתמשים בזה?"
"כשאתה מרגיש רגש שאתה לא רוצה להרגיש יותר אף פעם כלפי אדם
מסוים, או בכלל לא רוצה להרגיש יותר אי פעם, אתה לוקח את
הכדור. אתה צריך להתרכז, ולהיות מדויק, כי אתה הולך להתנתק
לנצח מאותו רגש באותן סיטואציות או כלפי אותם אנשים. זה עובד
גם אם אתה לוקח את זה לפני שזה קורה, כשאתה יודע שזה הולך
לבוא."
"איך זה עובד בדיוק?" הקשה רז.
"אני יכול לנסות להסביר לך, אבל אתה לא באמת תבין ורק תהנהן
עם הראש כדי לא להרגיש שילד קטן מבין משהו שאתה לא. אז בוא
נשכח ששאלת את זה עכשיו."
רז בלם צורך להוריד סטירה לגבי וחייך במבוכה. הוא חשב על
שירה, וחש כאב פיזי. הוא הוציא את הארנק וביקש לשלם אבל גבי
הפנה אותו לחנות מעבר לפינה, לפרוט לדולרים. כשחזר שאל את גבי
שאלה שהציקה לו - "מילא ילד בתור מוכר, אבל איך זה שאתה הנציג
של החברה, שנפגש עם הלקוחות, כשמדובר בתכשיר כל כך מוזר?
הייתי מצפה מילד למכור משהו יותר בנאלי - ממתקים, צעצועים, או
שינסה להתרים אותי למלחמה בסרטן או משהו. איך הגעת לזה?"
גבי לקח סוכרייה על מקל והסיר את העטיפה. "ילדים מביעים רגשות
באופן הכי נורמלי שיש. בלי רצון או צורך לשלוט בהם. אנחנו
נאהב את מי שנרצה וכמה שנרצה, ומי שלא - יידע וירגיש את זה.
אנחנו נפחד עד הסוף ונתעצבן ונקנא, בלי להרגיש רגשות אשם או
חרטה. מבוגרים מנסים לשלוט ברגשות שלהם, ברגשות של אחרים,
משחקים עם הרגשות. וכשאתם רוצים את הרגש, אתם רוצים אותו כאן
ועכשיו. 'אינסטנט', רק לחמם כמה שניות ולהגיש! וכמובן שהכול
צריך להיות מבריק ויפה כמו בסרטים. אתם לא מעריכים מספיק את
הרגשות. אין פלא שיש לקוחות למוצר הזה. אז במקרה שלי - אפשר
לומר שהסנדלר הולך יחף, לא?"
רז השתאה לנוכח המונולוג הבוגר שבקע מהננס שמולו אך רק משך
בכתפיו. "תודה, ילד", אמר ולקח איתו את הכדורים.
מיד עם צאתו אל האוויר המצחין שברחוב רצה רז לנסות את הכדור
בפעם הראשונה. הוא חשב על שירה ועל אלכס. הכאב הפיזי, שדמה
למועקה כבדה ביותר, חזר. הוא פתח את הבקבוק והטה אותו מעל כף
ידו. הכדורים היו עגולים ולבנים לחלוטין. רז לקח שלוק מבקבוק
המים הקטן שהיה ברכבו ובלע אחד. לא נרשמה כל תחושה מיוחדת, אך
משניסה לחשוב על שירה שוב ולשחזר את אותו כאב ארור, הוא לא
הרגיש כלום.
הוא העלה באוב זיכרונות נעימים שלהם ביחד - השיר בשביל הנחש,
נשיקה ראשונה, שיחות ארוכות לתוך הלילה, הפעם הראשונה ששכבו,
ריח הבושם שלה, מגע שערה.
כלום.
לא רק שלא חש בכאב, גם לא הייתה לו התחושה הנעימה המלווה
זיכרונות נוסטלגיים. רגשותיו הרומנטיים לשירה מאותו רגע היו
שווים לרגשותיו לנהגת בת ה50- שעצרה לידו ברמזור הבא. השקעה
ראויה, חשב לעצמו וחייך בשביעות רצון.
רז החליט לבקר את הוריו ושינה את כיוון נסיעתו. שיחת טלפון
קטנה לצורך התראה, ואמו כבר רוכנת מעל הסירים. כשנכנס לבית
ילדותו, קידם את פניו כלב הפאג של הוריו, פיטי. רז לא חיבב
אותו במיוחד אבל מכיוון שהיה במצב רוח מרומם, הרים את היצור
הקטן וזכה לליקוקים רבים בפניו ובצווארו.
אמו ניגשה אליו וחיבקה אותו בחוזקה. "אויש, אתה מסריח",
כיווצה את גבותיה, "תוריד את פיטי למטה, ממתי אתה מרשה לו
להתקרב אליך פחות ממטר?" היא בחנה את בנה הצעיר מלמעלה למטה
ופסקה שהוא לא אוכל מספיק. "בשביל זה יש אותי, לא?" קרצה לו
וחזרה לסירים. הוא לא ביקש ממנה שתכין משהו מיוחד לקראת בואו,
אבל לא היה טעם להעיר לה על כך. הוא אהב את הבישולים של אמו,
הרבה יותר מאשר את האלתורים הכושלים שלו, ואוסף הריחות שהציף
את הבית עורר את תאבונו. אביו הגיח מעבר לעיקול במסדרון עם
ספר ביד. הוא בירך אותו לשלום והתעניין אם היו לו פקקים בכביש
המהיר.
ארוחת הצהריים הייתה מהנה ומענה בו זמנית. המטעמים של אמו
ערבו לחיכו כתמיד, והישיבה בבית הזה החזירה אותו לעולם טוב
יותר, תמים יותר, כשהבעיות בחיים היו מבחני בגרות וחצ'קון
מיותר על האף.
מצד שני הייתה חברתה של אמו. אביו היה גאה בבנו הצעיר כשם
שהיה גאה באחותו הגדולה, ומעולם לא ביקר את רז פרט לביקורת
בונה. אמו, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר. "אתה יודע שיערה זכתה
בתיק נגד דינסקי? אחרי כל כך הרבה חודשים של עבודה מאומצת.
הנבלה יחויב בפיצויים בגובה חצי מיליון שקל! היא אפילו הופיעה
בחדשות - 'עו"ד יערה פלד, כוכב חדש בשמי המערכת המשפטית', ככה
הם הגדירו אותה. אני כל כך שמחה בשבילה". גם רז שמח בשביל
אחותו. התיק היה מתיש, ובתחילה נראה היה שאין במה להיאחז, אבל
אחותו הייתה מוכשרת ולרז היה ברור שבסופו של דבר היא תצליח גם
במשימה זו. הוא לא קינא בה בכלל, אך הוא ידע שאמו לא סתם
מספרת לו על ההצלחה החדשה של אחותו. היא לא אמרה שום דבר
מיוחד ולא רמזה או החוותה בשפת גופה לכך, אולם המסר הנחבא היה
די ברור. הוא ידע שאמו חושבת לעצמה: 'מתי נראה הצלחה משמעותית
שלך, אפילו במקומון קטן?'. הוא בלע רוק וביקש עוד קצת פרטים
במקום להיכנס לפינה שממנה לא יוכל לצאת. אחר כך אמו סיפרה על
יונתן, נכדה הראשון ובנם של יערה ואודי. הוא כבר הולך כמעט
מבלי ליפול. הפעם היא לא חסכה במילים, ושאלה מתי תראה נכדים
גם מבנה הצעיר. רז השיב בכל קור הרוח שיכל לגייס שקודם כל הוא
צריך להתחתן ועבר נושא במהירות לפני שאמו תתעכב יותר משנייה
גם על נקודה בעייתית זו. אביו ניסה לדרוך קלות על רגלה מתחת
לשולחן ולסמן לה בעיניו, אך היא הייתה ברצף בלתי ניתן לעצירה.
"ומה עם העבודה שלך? כמה זמן אתה נמצא באותו תפקיד בלי
להתקדם?" שאלה במבט מתעניין ותמים לכאורה. רז פתח את הבקבוק
בשקט מתחת לשולחן והוציא כדור. הוא בלע אותו בסתר והמשיך
בארוחה. מאותו רגע ואילך לא יכעס יותר על אמו לעולם.
למחרת בעבודה, אחרי הפגישה של עשר, תפס אותו אהרון בזרועו.
אהרון היה מנכ"ל החברה. בתחום ההיי-טק, שבו בכל רגע השוק
משתנה מן הקצה אל הקצה, הכול מהיר וקופצני והצעירים שולטים,
הצליח אהרון להדהים את רז במרוצתו קדימה ובבקיאותו. רוב
העוסקים בתחום זה בגילו, מעט יותר מחמישים, היו לא יותר
מברגים במערכת. אהרון השכיל להתנער מתפיסות ארכאיות והניצוץ
בעיניו מעולם לא כבה. "רז חביבי, יש לי מבחן קטן בשבילך".
אהרון הסביר לרז שיש בעיות בחברה ונכפה עליו לקצץ בכוח אדם.
הוא אמר לרז שהוא נמצא במעמד גבוה משהוא חושב, וככזה ישנם
דברים שהוא חייב לשלוט בהם. פיטורים של עובד אחר לא אמורים
להוות בעיה בשבילו ויצביעו על יכולות הנדרשות ברמות גבוהות
יותר. הוא נתן לרז להבין שאם יפטר את אפרת בלי בעיה, הוא
יקודם.
אפרת נמנתה עם חברותיו הטובות של רז בעבודה. היא הייתה חדשה
יחסית - רק שמונה חודשים שם, אבל היה לה מקום קבוע בחבורה של
רז שאכלה ביחד צהריים כל יום. אפרת הייתה בחורה חיובית, עם
ראש על הכתפיים, ורז אפילו שקל לצאת איתה כדי להתגבר על שירה,
בטרם לקח את הכדור. מצד שני הקידום קסם לו מאוד, הן מבחינה
כספית והן מהבחינה שאמא שלו תרד ממנו. רז הסתכל בעיניו של
אהרון והנהן. לקראת סוף היום לקח את הכדור ואז ביקש לדבר עם
אפרת. היא לא לקחה קשה את הפיטורין אלא את יחסו של רז. לפני
שיצאה לארוז את חפציה נעצה בו מבט מלא תוכחה ואכזבה. גל קטן
של שנאה עצמית החל לנוע בו. אז הוא לקח כדור נוסף. אחרי שבוע
הוא קודם.
לקח זמן להתרגל לחיים החדשים. גם כשמחליפים את הספות בבית
לוקח זמן להתרגל, אז לניתוק מרגשות - קל וחומר. רז חשב שעשה
החלטות נכונות - כשפגש את שירה נהנה מחברתה מאוד כידידה והוא
החל אף לחבב את אלכס, על אמו לא כעס עוד והיא הייתה יכולה
להעביר ביקורת חדשות לבקרים מבלי למצמץ, הוא הפסיק לקנא
באנשים והרגיש שהוא הופך לאדם טוב יותר. הבעיה הייתה בעבודה,
שם נדרש לעשות עוד כמה פעולות שלא היה רגיל לבצען, ומאחורי
גבו התחילו לחשושים עוינים. חבריו התרחקו ממנו ונזהרו ממנו,
אבל אהרון, שתמיד שמר איתו על דיסטנס מסוים, הלך ונהיה יותר
כמו דוד שמתחבר אל אחיינו שבגר. הוא לא ידע מה עדיף. בינתיים
נהנה מאוד מכל התנאים החדשים ומהמעמד.

הבירה עמדה מוכנה על השולחן, הטלוויזיה מכוונת על ערוץ הספורט
וסתיו היה אמור להגיע בכל רגע עם כמה מאות גרם של גרעינים.
ריאל מדריד נגד ברצלונה - כדורגל במיטבו. צלצול בדלת, לחיצת
יד, חיוכים הדדיים והמשחק מתחיל.
"אז מה, שירה יצאה לך מהראש, הא?"
"הממ. מה? כן... כן." רז לקח חופן גרעינים ולא התיק את עיניו
מהמרקע.
"ויש קידום בעבודה, הייתי אומר שאתה עובר תקופה טובה", סתיו
ניסה שוב.
"כן כן, אני מרוצה". רז לא שיתף פעולה עם הניסיון לשיחה קלילה
על רקע המשחק. לא ניתן היה להוציא ממנו יותר מארבע מילים.
המשחק היה באמת טוב (תיקו 2) ובסיומו שני החברים הוותיקים
ישבו נינוחים ליד ערימה של קליפות גרעינים וכמה בקבוקי בירה
ריקים. סתיו לא תכנן זאת מראש, אך הוא הרגיש שהאווירה מספיק
מתאימה.
"רז, יש משהו שאני צריך לספר לך. כבר כמה שנים אני מרגיש שאני
קצת לובש מסיכות שאולי הגיע הזמן שאסיר אותן. הסתכלתי לתוכי
וניסיתי כל מיני דברים, וחשבתי הרבה. רציתי להיות בטוח שאני
לא סתם מקטלג את עצמי אבל היום אני יודע מהי הדרך בשבילי.
רז," הוא הסתכל לחברו הטוב בעיניים, כולו תקווה שהמסר יתקבל
בצורה טובה, "אני נמשך לבנים".
רז הרגיש איך כל המילים מוצאות את דרכן מחוץ לראשו. הוא לא
צפה את זה בכלל. את הנטייה שלו-עצמו להומופוביה תמיד דאג
להסתיר כי לא רצה להיחשב לא-סובלני ואדם חשוך דעות. אז הוא
שאל כמה שאלות ענייניות וניסה לשמור על הבעה חתומה. אחרי שתי
דקות קם לשירותים ושם לקח כדור.

יונתן טיפס על רז, שהניף אותו באוויר וסחט ממנו חיוך חסר
שיניים. לאחיין שלו היה שיער בלונדיני מתולתל, כמו ילדים
בפרסומת לחיתולים, וריח אמיתי של תינוקות. זה היה יום שישי
בצהריים ורז הוזמן לארוחת צהריים אצל אחותו. ברקע התנגן דיסק
של רדיוהד.
"הכנסת לדינסקי הזה, הא?" שאל רז בגאווה של אח קטן.
"אתה יודע, עשיתי מה שיכולתי", ענתה יערה והבעת פניה אמרה את
הכל. "אמא סוף סוף ירדה ממך קצת, לא? עם הקידום והיחס החם
מאהרון, היא אפילו לא צריכה לקבל ידיעה על בת זוג חדשה כדי
להיות מרוצה ממך... בינתיים."
יערה, כמו אחיה, שנאה את היחס המועדף שקיבלה, ותמיד רצתה שאמם
תתנהג איתם באופן שווה. הם דיברו על כך בפתיחות, ואודי בעלה,
שהיה כמו חבר טוב של רז, הכיר את מערכת היחסים היטב.
"הגיע הזמן שתקבל קצת קרדיט ממנה במקום פרצוף חמוץ", אמר לו
בקול רם וקינח בטפיחת שכם חזקה.
החיזוקים שקיבל מאחותו ומגיסו רק הוסיפו לתחושת האופוריה
שהרגיש מאז התחיל לקחת את הכדורים.
הוא הרגיש שעשה טעויות פה ושם, ושהיו מקרים שהיה פזיז מדי,
אבל כל הזמן אמר לעצמו שעדיין הבחירות בידיו, והוא רק בנאדם
שעושה טעויות כמו כל אחד אחר. מצד שני, רז גם הרגיש שהוא
משתנה. לא רק שהוא נפטר מרגשות מסוימים, אלא האופי שלו, שגובש
במשך שנים ורז ידע שלא השתנה כהוא זה כבר זמן רב, החל לשנות
צורה. הוא הרגיש שהוא הופך לאדם אחר, ושאין לו שליטה על כך.
בסך הכול, כשהסתכל על התמונה השלמה, הוא היה מרוצה מבחירותיו
עד כה.
את רצף מחשבותיו קטעה שיחת טלפון משירה. היא ואלכס נפרדו,
והיא הייתה מאוד עצובה וביקשה לראות את רז כמה שיותר מהר.
לולא לקח את הכדור בזמנו, היה עוזב הכל ונוסע אליה, אך מכיוון
שראה בה כעת ידידה טובה ולא יותר מכך, הגיע רק אחרי שעה. שירה
פתחה לו את הדלת לבושה בטרנינג וחיבקה אותו בחוזקה. היא
הרתיחה מים והם ישבו על כוס קפה ושחזרו את הכול. אלכס מרוכז
יותר מדי בעצמו, הוא לא רומנטיקן ולא משקיע, יש לו יותר מדי
טענות כלפיה ובכלל הם הגיעו למסקנה שהם יותר מדי שונים זו
מזה. זה נגמר בריב לא סימפטי באותו בוקר, ואלכס כבר הספיק
לארוז חלק לא מבוטל מהחפצים שלו. שירה לא נראתה עצובה במיוחד.
היא נראתה שלמה ורגועה יותר. רז גם ראה בפניה עוד רמז מוכר,
אך לא היה צורך ברמזים, שכן היא הגיעה לעיקר במהירות.
"מה אתה אומר שנחזור?" שאלה אותו ועיניה פקוחות כעיני עגל.
כאילו הפרידה שלהם הייתה בנסיבות אחרות לגמרי, כאילו לא הייתה
עם גבר אחר רק עד לפני כמה שעות.
רז היה מופתע לחלוטין. את האפשרות הזאת לא לקח בחשבון לפני
שמחק את רגשותיו. הוא הסתכל בפניה של אהבת חייו, בשתיקה שלא
יכול היה לאמוד את אורכה. בראשו צף 'proof... I wish I was
bullet' של רדיוהד, מארוחת הצהריים. "אני לא יודע. אני צריך
לחשוב על זה."
"מה יש לחשוב, מתוק שלי?" שאלה אותו והניחה יד על ירכו. "אתה
יודע שאף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותך? אתה יודע כמה כעסתי
על עצמי, ואמרתי לעצמי שאלכס לא שווה את זה ושעשיתי את הטעות
של החיים שלי? מה שאני מבינה רק עכשיו זה שאני עדיין אוהבת
אותך. אני רוצה שנהיה יחד. כך הכתיב הגורל."
רז רצה לומר לה כן. הוא לפחות ידע שזה מה שהוא אמור לרצות.
באותו רגע לא חש כלום פרט לבלבול. את הרגשות אליה לא היה
מסוגל לשחזר, והוא ידע זאת. היא הייתה יותר מדי חשובה לו,
בתור ידידה ובתור אדם, מכדי שישלה אותה ויחזור לקשר איתה בלי
בסיס של אהבה. לרגע חלפה במוחו המחשבה לכתוש לה כדור
פלטומיצין בקפה, ולפתור את הבעיות של שניהם. אחרי דקה הוא תפס
את עצמו והבין שאסור לו לשחק את אלוהים ושמספיק שהוא הכניס את
עצמו לצרה הזאת.
"זה לא כל כך פשוט", אמר לבסוף ולא רצה להוסיף. הוא המציא
תירוץ, חיבק אותה ונסע לביתו.
אחרי לילה של נדודי שינה, רז קיווה שיום עבודה שגרתי יסיח את
דעתו והוא יוכל לחשוב על פתרון למצב הבעייתי עם שירה. דווקא
באותו יום הבין עד כמה שנאו אותו בעבודתו וכמה הניכור כלפיו
הגיע לרמות חדשות. פתאום האסימון נפל לו והוא הבין שחבריו לא
הפסיקו לאכול ארוחת צהריים ביחד - הוא פשוט לא היה מוזמן
יותר. אנשים שהיו איתו מתחילת דרכו נמנעו מלהביט לו בעיניים.
אחרים התרחקו ממנו ורק קיוו שיעזוב את החברה במהרה. לאנשים
חדשים, במסגרת ההסברים על המקום, כך הבין, סיפרו מלכתחילה
דברים רעים על אודותיו. האנשים היחידים שלא ראו בו אויב היו
אהרון והדרג הבכיר, וגם איתם הוא עדיין לא היה בסטטוס יציב
ומניח את הדעת.

מחשבות חרטה לא הניחו לו במשך כל היום. כלפי חוץ רז ניסה לשדר
עסקים כרגיל, אך בפנים הוא היה על סף פיצוץ. הוא לא היה מסוגל
לשבת רגע בשקט וכל הזמן חיפש תעסוקה, גם ברגעים המתים של
היום. הוא ידע שההשפעה של הכדור היא בלתי הפיכה, ובכל זאת נסע
לראות את גבי. על השלט בשכונה המוזנחת נוספו שתי מילים בכתב
יד פתלתל, ועכשיו השלט ציין "כאן כבר לא מוכרים פלטומיצין".
'אף פעם לא חשבת מספיק לעומקם של דברים', אמר לעצמו. 'כבר
שנים אומרים לך את זה: בתיכון, בצבא, בעבודה, אמא, אבא, יערה,
אודי, חברים. אתה ממהר להסיק מסקנות ולהחליט החלטות בלי לשקול
ולתכנן. נכון, זה ספונטני וזה אומר שאתה הולך עם הרגש ועושה
בדרך כלל מה שאתה מרגיש, וזה גם אומר שאתה עושה טעויות כל
הזמן. אז הגיע הזמן שתעשה טעות שממש תתחרט עליה, או אפילו כמה
כאלה'. הוא החל להרהר בדברים בצורה השוואתית, והשתמש במאזניים
דמיוניים שהציב בראשו. הוא התקדם בעבודתו ומצבו הכלכלי השתפר.
הוא פגע באפרת, ואחר כך אפילו לא נתן לעצמו להרגיש רע עם זה.
הוא לא יכעס יותר על אמו לעולם. ככה הוא כמעט לא יפגע בה, אבל
עד כמה זה טבעי לעטות מסיכה מול אחד מהאנשים הקרובים ביותר
אליך, ולא להיות עצמך? לא חשוב קצת לכעוס לפעמים? כדי שיידעו
בדיוק איך אתה מרגיש? הוא הרוויח את סתיו, וזה היה רווח נקי.
ההחלטה הכי טובה שעשה בשימוש עם הכדור. הוא השתנה מאוד. הוא
הרגיש מבולבל, כאילו הוא לא מכיר את עצמו והוא צריך זמן לכך.
הוא לא יכול היה לצפות את צעדיו, וזה היה מגוחך. והנורא מכל -
הוא איבד את שירה וסתם את הגולל לחיים המושלמים שבחלומותיו
תמיד הייתה חלק   מהם. הצד השלילי של המאזניים משך למטה כל כך
מהר, שכל המשקולות שהונחו בצד החיובי עפו באוויר, מחוץ
למאזניים.
הוא התבונן במראה ולא זיהה את עצמו - הוא נראה חלוש ותשוש,
עיניו נראו כאילו לא נעצמו מזה כמה חודשים, כתפיו היו שמוטות,
כמה שערות לבנות נוספו לפדחתו מאז הבוקר. ברגע של טירוף הוא
ניסה לתלוש אותן ללא הצלחה. כפי שהיה אדם אחר מבפנים, כך היה
אדם אחר מבחוץ. הוא חשב על שירה, אהבת חייו, שרצה כל כך לאהוב
בחזרה אבל לא משנה כמה ניסה לאתר את הרגש שבו, לא הצליח. הוא
השתוקק להרגיש שוב את אותו כאב פיזי שחש כשהייתה רחוקה ממנו,
ולו כדי לדעת שהוא לא אדיש אליה. השליטה ברגשותיו הפכה למשהו
שכלתני - הוא הכניס לעצמו לראש שזה מה שהוא אמור לרצות, כי
בלי הרגש, הוא לא ידע בוודאות. הוא לא רצה להמשיך הלאה ולצאת
שוב עם נשים ולמצוא אהבה אחרת. מישהי כמו שירה הוא לא ימצא
שוב. את ההזדמנות הגדולה שלו הוא פספס. הוא בעט בתסכול בפח
האשפה שבחדר האמבטיה. הוא כעס על עצמו, אבל היה לו קשה לגייס
את הביקורת העצמית שבו, משום שנפטר מהשנאה העצמית כשפיטר את
אפרת, ונפטר בהזדמנויות אחרות מרגשות אחרים שהקשו עליו לבקר
את עצמו באופן בוגר ואובייקטיבי. הוא חש צער עמוק על הכול,
ורצה לחזור אחורה בזמן ולוותר על הכדורים. הוא הוציא את בקבוק
הפלסטיק הקטן מתיקו ועמד להשליך אותו מהחלון, או לשפוך את כל
תכולתו לשירותים, אבל הוא הרגיש שכוחו לא עמד לו. הוא הרגיש
מכור, לא מסוגל להתנתק מהפלטומיצין למרות שהוא יודע כמה זה
מזיק לו. הוא לא רצה להשלים עם הידיעה שהחומר לא יהיה יותר
ברשותו, פחד להסתכן. הוא היה חסר אונים ולא ידע מה לעשות.

תיק מספר 934213315. ממלכת השמיים נגד המלאך גבריאל.
"עוד פעם אתה עם השטויות האלה, גבי?!" שאג אלוהים.
המלאך גבריאל השפיל את מבטו וראשו והעביר משקל מרגל לרגל.
"סליחה."
"מה סליחה? מה, אתה אדם מן השורה ביום כיפור? לא עושים דברים
כאלה בלי אישור שלי! זו עבירה בוטה וחצופה על הכללים. דווקא
היית במגמת שיפור, חשבתי ששמנו את התעלולים האלה שלך
מאחורינו."
"אני מצטער, הוד רוממותו. לא יכולתי להתאפק."
"אתה מלאך, גבי. אתה יודע שאני מצפה ממך ליותר", אלוהים נעץ
בו מבט שמימי מלא כעס, "גם אתה אמור להיות מאוכזב מעצמך. איך
הצלחת בכלל להסתנן לשם למטה לכל כך הרבה זמן בלי ששמתי לב?"
"המלחמה בעיראק הסיחה את דעתך, הוד מעלתו." והוסיף בניסיון
לרכך - "הספקתי להיות שם רק שעה, אדוני, זה לא היה מחדל
רציני."
"למה עשית את זה, גבי?" שאל אלוהים, למרות שידע את התשובה
היטב.
"רציתי לעזור לו. לא ידעתי שזה יתנפח למימדים כאלה. אני לא
יכול לשלוט בכול."
אלוהים לא התרצה. הוא המשיך לנעוץ מבט בגבי, מבט מכאיב שממלא
בייסורים וברגשות אשמה.
"רציתי להאדיר את שמך ולהראות לו כמה הוא קטן לעומת עוצמתך
הרבה, ושאסור לו לנסות לשלוט בדברים שהוא לא אמור לשלוט בהם",
ניסה גבי שנית.
"חנפנות לא תעזור לך פה. וחוץ מזה, הוא כן אמור לשלוט בהם, או
לפחות לנסות. יש אפילו דיבר שמדבר על כך. הוא פשוט לא צריך
לעשות את זה בעזרתך האדיבה והלא-פרופורציונלית."
גבי פכר את אצבעותיו ונמנע מללכוד את מבטו של האל. אלוהים
הציץ בדפים מהמשפטים הקודמים והרים את הפטיש.
"אני דן אותך ל70- שנה על ענן מספר 51513402. אני רוצה שתהיה
המלאך השומר של פריס הילטון. זה בינתיים, עד מחר בבוקר אני
אמצא לך עוד ערימה של אנשים שאני רוצה שתשגיח עליהם, ואני
אוסיף עוד עם הזמן."
לגבי לא היה מה למחות. הוא ידע שזה מגיע לו. בלי שום כוונה
נסתרת להמתיק את הגלולה הציע הצעה אחרונה לפני שהחל לרצות את
עונשו - "אתה רוצה שאחזיר את המצב לקדמותו, הוד רוממותך?"
"מממ... לא. מגיע לו."

הערה קטנה על הבחירה בשם 'פלטומיצין' - הסיומת היא סיומת
נפוצה של תרופות, הפתיחה היא מלשון פלטו (PLATO) , בעברית
אפלטון, הפילוסוף היווני שהצמידו לו את המושג 'אהבה אפלטונית'
- אהבה רוחנית ולא פיזית, או במילים פשוטות לאהוב מישהיו בלי
להימשך אליהו.
תודה לדנה על הרעיון לסיפור.


נובמבר-דצמבר 06'