1/9/2005
"הדבר שאני הכי רוצה זה מעריצים!"
"אה כן, כן. הדבר שאני הכי רוצה זה מעריצים!"הכרזתי בהחלטיות
בשביל להסיר כל ספק.
לפעמים אני פשוט לא קולטת מה יוצא לי מהפה. לפני שאני מבינה
מה אני בעצם אומרת המילים מספיקות לברוח לי מהר.
מדגדגות בגרון, רצות על הלשון, חומקות מבעד לשיניים ובוקעות
מהשפתיים בכזו דרמטיות אינפנטיליות... You name it.
אחרי ששחררתי לאוויר העולם את שאיפותיי הנאיביות קיבלתי
בתמורה מבט מיונתן שהסביר לי לאט וברור שהוא לא רוצה להיות שם
בזמן שאתעטש כשייכנסו לי עננים לנחיריים ממרומי ראשי, ואתיז
גשם זלעפות על אנשים תמימים שכל בקשתם הצנועה הייתה לעשות קצת
בטן גב ולשחק במטקות.
גשם בספטמבר? לא נעים, אבל אני יודעת שבכל אופן הוא יהיה שם.
אז חזרתי לספסל והתיישבתי קרוב קרוב אליו וצחקקתי קצת כמו
פוסטמה, והאדמתי.
צחקוק טיפשי - זו האופציה שאני בוחרת בה כל פעם שאני מרגישה
חסרת אונים.
לתת לאנשים לחשוב שאני קלילה, שצחקתי, שאני לא מאלה שיטמנו את
ראשם עמוק בחול הצהוב והלוהט כל פעם שאין שלט שיפנה אותם
שמאלה. או ימינה. כן. מה שזה לא יהיה...
למקום טוב יותר.
יונתן תמיד אומר לי שאני לא השתניתי, לא משתנה ולא אשתנה.
מאיפה לו לדעת, הוא מכיר אותי רק תשעה חודשים.
אבל זה לא מונע ממנו להיות צודק. 'תם מבינים? הוא מהאנשים
האלה, שתמיד צודקים.
וחוץ מזה, בתשעה חודשים מתפתח בנאדם.

היום הראשון של כיתה ב'.
1/9/1992
אחרי אותו היום סבא לקח אותי לאכול גלידה, כי "אמא לא הרגישה
טוב".
כשראיתי את האף שלו מציץ מבעד לדלת הכיתה התמלאתי בהתרגשות.
כי ככה זה תמיד כשסבא בא.
הוא מחבק, ומביא ממתקים. ולפעמים לא צריך יותר.
ספרתי כל דקה עד הצלצול וכשהוא לבסוף טרח להגיע, ולקח אותי
צעד נוסף בדרך לחירשות מפאת הדציבלים חסרי הרחמים שלו, הרמתי
את תיק הגב שלי מהרצפה, יצאתי החוצה מהכיתה בריצה, שוכחת
להרים את הכיסא בדרך, וקפצתי היישר לזרועותיו הרועדות של סבא.
הוא נאנח מכאב לרגע. נדמה לי שהייתי כבדה לו אבל הוא חיבק,
והביא לי ממתקים. ולפעמים לא צריך יותר.
אז הלכנו לאכול גלידה. הוא בחר בטעם פיסטוק ואני בטעם תות.
אחר כך הלכנו לטיול בפארק, ואפילו ליטפתי כלב גדול שעבר, ולא
פחדתי. אז סבא ליטף לי את הראש, ואמר לי שאני אמיצה.
אחר כך סבא שר לי שיר.
אחר כך סבא קנה לי עפיפון גדול וכחול ואמר לי שאמא מתה.
ואחר כך הייתי צריכה יותר.
התחלתי לצחוק, לא מבינה מאיפה זה בא לי, ולמה.
אבל הייתי כל כך מובכת, הרגשתי את הפעימות הולמות לי חזק
בגרון וסבא התכופף לחבק אותי.
סבא אף פעם לא התכופף, התחילו להיות לו בעיות בגב בגיל עשרים.
הוא גילה אותם בירח דבש שלו ושל סבתא במיקונוס.
שבוע הוא לא היה יכול לזוז. וסבתא רק הסתכלה מהחלון על הבריכה
של בית המלון ופה ושם זרקה איזה "אויששש..." ארוך וזקן.
למרות שהיא הייתה בסך הכל בת 20.
אבל ככה זה פולניות, ומאז סבא משתדל לא לעשות תנועות חדות.
הפעם הוא התכופף, וחיבק אותי חזק. כל כך חזק שהרגשתי איך אני
נמחצת בתוכו לאט. ולא רוצה לצאת. אז התחלתי לבכות, וכבר לא
הייתי אמיצה.

בחזרה ל1/9/2005. אזכרה.
זה מוזר, אני חושבת. שבכל פעם אני עומדת באותו נקודה, מול
העציץ שכבר שנתיים לא מצמיח כלום, מנסה לאתר בעיניים אבן קטנה
ויפה להניח על הקבר הקר ולוחשת לעצמי "כמה זמן עבר..."
איחרתי את האזכרה, כרגיל. ובכוונה. אני לא מעריצה גדולה של
שיחות הסלון האלו עם כולם ליד הקבר.
הפעם סטיתי מהרגלי והבאתי את יונתן איתי.
הוא עמד מימיני והחזיק לי את היד, ונזלה לי איזו דמעה אחת
נוצצת מעין שמאל אבל נראה לי שהוא ראה. השפה התחתונה שלי רעדה
קצת כאילו הייתי ערפאת, וגם הסנטר, אבל השתדלתי הכי חזק לשמור
על קור רוח.
ואני לא מבינה למה אני עושה את זה תמיד. זה אחד הדברים שאתה
תתחרט עליהם אבל תחזור עליהם שוב ושוב;
כמו לנחור באמצע התקף צחוק, להירדם עם המזגן ולקחת שלוק מהקפה
הרותח של הבוקר שנייה לאחר שסיימת להכין אותו. ובסה"כ... אחרי
שאתה כמעט שנה עם מישהו אתה אמור להרגיש מספיק בנוח איתו
בשביל לבכות לידו. אבל אני שונאת התנהגות מאולצת. כל עוד הוא
עומד מימיני נשאיר את הדמעה בעין שמאל.
"אני חושב שאני אלך... את רוצה שאני אלך...? אני חושב שעדיף
ש..."
"אז תלך. תלך או תישאר כאן לנצח", קרצתי לו, עוד אחד מהמשפטים
שאני אומרת לפני שאני מספיקה להבין עד כמה הם טיפשיים.
מסוג הדברים האלה שנשמעים הרבה יותר טוב בראש, או באנגלית.
יונתן חייך אליי, נשק לי נשיקה קטנה על האף ובעיקר נשאר.
כמה סכריני מצידי לנסח את זה ככה, הא?
בכל אופן, עמדנו דקות ארוכות במין שקט כזה ורק הלב שלי דפק כל
כך חזק. יכולתי לשמוע את הפעימות כמו תופים שיכולים להעיר את
המתים אבל אני מניחה שהם לא יעירו את אמא שלי אז החלטתי
שמספיק, ושנזכרתי.
אני לא צריכה תאריך בשביל להיזכר.
בדרך חזרה יונתן הדליק את הרדיו ולא הייתה קליטה. שלום חנוך
מגלגל"ץ התערבב עם חיים משה מרדיו כל הערס אז ויתרנו על
המוזיקה ופתרנו תשבץ שהיה בעיתון סופשבוע ישן שהיה מונח על
המושב. נשאר לי רק למלא "אופרה מאת ורדי, ליברית על פי ויקטור
הוגו" ו"שיח מדברי 'תפוח סדום'", אבל אני חושבת שאני אשאיר את
הריבועים החינניים האלו לבנים.
נכנסנו הביתה, יונתן הניח את המפתחות בתוך סלסלת הקש על
השולחן. הוא התיישב על הכיסא ואני פתחתי את המקרר בחיפוש אחר
קולה.
"חשבתי על זה המון היום."
"על מה?" עניתי לו בעוד שהראש שלי טמון עמוק בתוך המקרר.
"על מה שאמרת אחרי שזרקת את חמשת השקלים שלי למזרקה."
"אה, זה. אויש, מה אתה משחק אותה פרסי מודאג, יוני? זה היה
חמש אגורות." שלפתי את הבקבוק מהמקרר בסיפוק ופתחתי את הארון
להוציא שתי כוסות.
"חמישה שקלים, אישה! חמישה שקלים!" הוא הכריז בטון של גובה
מסים.
"אני בטוחה שתסתדר גם בלי חמשת השקלים שלך", אמרתי, ומזגתי
לשנינו קולה עד אמצע הכוס.
"אם הם מספיקים בשביל לשלם לך על הבקשה שלך, בבקשה", יונתן
ענה לי בטון עלק מזלזל כזה, קם להתקרב אליי ועטף את זרועותיו
סביב הבטן שלי.
"זה היה סתם יוני... ממש סתם. לא היה לי מה לבקש", הסתובבתי
וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
"שקרנית."
"מה הדבר שאתה הכי רוצה?" השתחררתי מהחיבוק שלו, מרימה את
הכוס מהשיש.
"אני לא רוצה כלום ת'אמת. אין לי מה לבקש..."
הוא שתק לרגע.
"רק אל תלכי..."
"נו, אז כן יש לך מה לבקש."
"מסתבר."
"ואם אני אלך?" שאלתי, מתגרה.
"אז תלכי. או תישארי לנצח!" יונתן הכריז בדרמטיות.
"אתה טיפש", חייכתי.
זה מה שחסר לי, חשבתי, שיתחילו לצטט אותי ברגעים הפחות
מוצלחים שלי.
אז הלכתי.




יצאתי החוצה, לשאוף קצת אוויר. הסתכלתי על השמיים ולא
הרגשתי
שאמא מסתכלת עליי, כמו שתמיד אומרים בטלוויזיה.
אבל זה בסדר, עדיף ככה... בסה"כ עוד כמה דקות אני אחזור
הביתה, ויונתן יחכה לי על הספה המרופטת ושוב נראה שידורים
חוזרים של 'אי-אר', נאכל שאריות אטריות פתאי מהטייק אווי של
אתמול ואחר כך נלך להזדיין או משהו.
במקרה הזה אני באמת מקווה שאמא לא מסתכלת עליי מלמעלה. קצת
מביך, לא?
הוא יחבק אותי, ונירדם.
ואני לא אצטרך מעריצים.