הייתי מלטפת לך את השיער
ואז היית מחייך אליי, ומביא לי כאפה כי אתה שונא שנוגעים לך
בשיער כמו איזה כוסית.
אולי אפילו היית מרים אותי באוויר והייתי צועקת די, שתוריד
אותי והיינו הולכים לאכול.
אבל היינו עצלנים מידי בשביל אשכרה לעמוד ולהכין משהו, בידיעה
שגם ככה זה יצא או שרוף או מגעיל ממש ושרוף
אז סתם חיממנו ספגטי שהיה במקרר הרבה זמן כי למישהו לא היה כוח
לזרוק אותו, וכשאכלנו שתקנו. גם כשלא אכלנו.
וזה היה בסדר לשתוק, כי כשמכירים מישהו כבר כל כך הרבה זמן לא
מרגישים את המבוכה בשתיקות.
וזה פתאום כל כך בסדר פשוט לשבת ולא להגיד משהו.
אחר כך היית שוטף כלים [כן בטח] ואני הייתי הולכת להירדם בחדר
שלך לבד, למרות שהיו לך על המיטה
מיליון דיסקים ודפים קרועים עם ציורים וחולצות מלוכלכות.
היית מעיר אותי אחרי כמה זמן, שכבר חשוך בחוץ.
ולא סתם צועק לי כרמל תתעוררי כבר את ישנה לי על לד זפלין ואני
כבר שומע איך הקופסא מתנפצת, אלא מזיז לי את השיער מהפנים
בעדינות, ואומר לי שאמא שלי התקשרה והיא לא מבינה איפה אני.
שעוד שניה היא חוטפת שבץ כי לא אמרתי לה שאני הולכת.
אז הייתי קמה מהר, והיית עושה לי שק קמח עד הכיור.
הייתי שוטפת פנים, ומסתכלת במראה שלך, ששבורה קצת
בקצה מהפעם שהכלב המפגר שלך נכנס בה, ולרגע הכל היה נעצר;
הייתי אומרת לעצמי בלב שאיזה טוב שאני כאן פה איתך, ושאתה כזה
אידיוט, אבל אתה אידיוט שאני אוהבת לאללה,
ודופקת איזה חיוך לעצמי.
היית מלווה אותי החוצה, ולא מדבר. היית מתקרב, ומסתכל לי
בעיניים. מנשק אותי ואומר לי יאללה עופי.
בחיוך כן? אז הייתי מתחילה ללכת ומסתכלת עלייך מסוף הרחוב,
יושב, מצית סיגריה ומסתכל על השמיים
ואז הייתי נעצרת, להסתכל על השמיים גם. רק בשביל להיות איתך
עוד קצת.
וכל החרא בעולם לא היה משנה, גם לא בעולם שלי. הייתי מאושרת
והייתי רוצה למות באותו הרגע.