אני מרגישה כאילו אני מחכה לך כבר כל החיים. פה, בתחנת
אוטובוס.
עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה מאז שלוש וארבעים.
כל כך מתאים לי גשם עכשיו. שאני אשמע את הדקלים האינסופיים פה
עושים רעש מהרוח, ושלשמן לידי תעוף כבר הפיאה המגוחכת הזו,
שמישהי תאלץ לרוץ אחרי האוטובוס ולהתחלק בדרך משלולית. לא
יודעת.. שמשהו מעניין יקרה, משהו מבולגן, משהו מלבד השקט
המעיק הזה, הנוטף זיעה.
אני יכולה לשמוע את המחוגים שצועקים עליי ששלוש וארבעים עבר
מזמן.
אם היה יורד גשם אולי יכולתי להאמין שיש לך תירוץ ממש טוב,
ושברגע שתבוא תגיד לי שנאבקת בטביעה במבול.
אם היה יורד עכשיו גשם אז הייתה לי סיבה מוצדקת להראות
מלנכולית, אולי אפילו לבכות בספונטניות בלי לנסות להטות את
הראש אחורה ולמצמץ בניסיון להשאיר את הדמעות בפנים, בלי
להרגיש ממש מובכת.
כי זה חורף, ומותר. אפילו לאיש עם הפיאה.
אבל עכשיו אוגוסט והנשימות שלי חמות, השיער שלי לח, החזייה
לוחצת והמחשבות עוד יותר.
אני יושבת מאובנת.
יכולתי להתהלך בחוסר שקט, לגרד בעורף בעצבנות נוירוטית כזאת,
יכולתי לחזור הביתה מזמן.
כי אני כבר לא מחכה.
אני בוהה באוויר ומנסה לסלק את התמונות שרצות לי מהר
במוח,בהבזקים,כמו פרומו של סרט אימה.
אני סתם מנסה לעכל את העבודה שאני לא אראה אותך יותר בחיים
שלי, ושלא נחזיק שוב ידיים כמו שתי דמויות דביקות מסוף של ספר
ילדים, או מודעה משכנעת של חברת הכרויות,ושתספר לי בדיחות קרש
ואני אעשה כאילו זה מצחיק אותי,
ושנתנשק ממש לאט. או מהר, לא 'כפת לי.
שכבר לא תדובב לי טקסטים מאולתרים של סרטים טיפשיים בהונגרית
מול הטלוויזיה כשאני אהיה עצובה.
הבטן מתהפכת לי ובא לי להקיא את הכל, אבל יש לי כזה חור
בבטן... שגם ערימות חצץ עצומות לא ימלאו,
וגם לא חיבוקים מנחמים.
אמרת לי שאתה תבוא והפעם תישאר להרבה זמן, ושאתה ואני זה
לתמיד.
גם אחרי מיליון שנים, כשנהיה מקומטים כמו תחת של זקנה.
אפילו לבשתי חצאית וסידרתי את השיער יפה,שמתי קצת סומק כמו
איזה אישה בת 40... יודע מה? לך להזדיין!!
אני מרגישה פאתטית עכשיו. והדמעות זורמות לי מהצדדים כמו
ברזים של מכונה לייצור כאב. כמו הגשם שלא ירד מקודם,
כמו הברז שתקעת לי עכשיו.
אתה יודע איך זה מרגיש? אני משתנקת. טשטוש. נזלת. נשימות
קצובות. ציפורניים ננעצות בבשר. אמרת שאני דרמטית.
האוטובוס האחרון עוצר, והנהג מצפצף לי והסיגריה מתנדנדת לו
מהשפה ונופלת. לאט.
האחרון, אתה מבין? היית אמור לבוא מזמן יא אפס.
כואב לי הלב ממש. הוא שוקל שני טון וכבד לי לעלות איתו
לאוטובוס ולנסוע הביתה. ואם מישהו לא שם לב- מאז שלוש וארבעים
פג תוקף ההדחקה והוא הוחלף בפחד. פחד ממה שאמאשך אמרה לי
בטלפון בבוקר, בקול צרוד ושבור,
שיש לך תירוץ ממש טוב.
כי לא מתים כל יום.
אנחנו איחרנו את האוטובוס ובא לי לשבור את השעון המזדיין הזה
כבר, כי המחוגים צועקים עליי ונראה לי שאני לא יכולה
להמשיך לחכות.


בטח אבא שלך בוכה עכשיו.