[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל הררי
/
הפוטנציאלית

[חדר - סלון + מטבח.   בקדמת הבמה ספה מטונפת ועליה שאריות
אוכל, בגדים ובדלי סיגריות. מצד ימין מטבח עלוב המכיל שולחן
רעוע ומקרר שספק אם עובד. אפשרות לטלוויזיה, למרות שהקהל יכול
לתפקד בתור כזה. ברקע נשמעת טריקת דלת, הנחת מפתחות ומיד
אחריה קול של התקלות בחפץ. בחורה נכנסת לבמה כשהיא מדלגת
ואוחזת בכף רגלה הפצועה. היא לובשת בגדים בלויים, אך רואים
שנבחרו בקפידה].
"'סעעעמק! [היא צונחת על הספה] ידעתי שהייתי צריכה למכור את
השולחן הזה כשעוד הייתה לי הזדמנות. למרות שבתור מוקש
להיתקלות הוא מצליח לממש את הפוטנציאל שלו. [היא מגחכת, אך יש
בדבריה גם מרמור בשל הכאב שחשה. היא שולפת מהתיק סיגריה
ומדליקה. לוקחת נשימה ארוכה ונאנחת]
בחודשים שאחרי שעזבתי את הבית אמא שלי הייתה ממלמלת משהו על
"קארמה", על איך ההתנהגות שלך עם עצמך משפיעה על כל החיים
שלך. וואלה, היא צודקת. אפילו את העבודה המזדיינת הזאת לא
הצלחתי להשיג. 'מצאנו מועמדים מתאימים יותר', מתמודדים
מוצלחים יותר בתחת שלי. [היא מדליקה את הטלוויזיה, מכוונת על
התחנה שהיא רוצה, שומעים תוכנית עם קולות מאוד ברורים ואחרי
כמה שניות היא משמיעה קול מתגלגל עם גוון בהמתי. היא מגששת עם
היד למצוא משהו לנשנש, כשהיא לא מוצאת היא קמה ומחפשת בקרבת
המטבח כאשר היא אינה מנתקת את עיניה מהמסך ופורצת בצחוקים
מפתיעים. היא חוזרת לספה עם שקית שהייתה מונחת פתוחה על השיש.
היא ממשיכה לצפות ואז הסדרה מסתיימת]
אההה... כל דבר טוב צריך להסתיים מתישהו.
אני זוכרת שהייתי בת 19 ככה, הייתי מחכה לחזור מהבסיס כדי
לצאת לאיזו מסיבה בת-זונה. וואחד תקופה זו הייתה. אין, אם
הייתם אומרים לי למתי הייתי רוצה לחזור, הייתי אומרת גיל 19.
מסיבות, זיונים, סמים. מה עוד אפשר לבקש?
אבל מה, לשבתות שבאו אח"כ אני בכלל לא מתגעגעת. כל החיוכים
המזויפים האלה, זה מה-זה לא אני. אבל מה שההורים מבקשים -
עושים, לא? עושים גם עושים.
אין, אני תמיד הייתי הבת האיך אומרים? "סו קולד" מושלמת.
ציונים רק מאיות, נשארת עם ההורים בסופי שבוע, עד גיל 17
אפילו לא היה לי חבר! לא הייתם מאמינים עכשיו, אה?
רק בגיל 18 נשבר לי מכל העומס הזה. כשהתגייסתי לצבא וראיתי
עולם שחיכה לי שם כל הזמן. ואני אומרת לכם, זה היה
"וונדר-לנד" בשבילי. [היא משתעשעת. מאוד צינית] אליסה בארץ
הפלאות קטן עלי!
התחלתי לאט-לאט ככה להתרחק מהבית, אתם יודעים. לישון אצל
חברות, להשתולל בפארקים עד שעות הבוקר, כל דבר כדי לא לראות
אותם. [תוך כדי המשפט הבא היא מדליקה סיגריה שניה] כדי לא
לראות את האכזבה בעיניים שלהם.
הם הבהירו לי חד וחלק שאם אני אמשיך עם ה"התנהגות הזאת שלי"
אני צפויה להיות מנודה מהמשפחה. ברור שלא הקשבתי להם, והאמת,
גם לא לקחתי אותם מי-יודע-מה ברצינות. לנדות בת? זה לא נשמע
לי הגיוני.
את התמימות, מסתבר, לא תוכלו לקחת ממני.
רק כשעשיתי תאונה עם האוטו בגלל נהיגה בשכרות, ושכבתי שבועיים
לבד בבית חולים, הבנתי שהיא הייתה רצינית.
התקשרתי אליה והיא נתקה. זונה. אבל מה זה כבר משנה עכשיו?
[היא לא מסוגלת לעמוד בסודות שהיא מספרת ולכן קמה ומוציאה
בקבוק וודקה מהסטוק]
וככה עברה שנה. בלי אמא ובלי אבא. ודווקא היה לי טוב.
הבני-זונות בצבא העיפו אותי כשהם גילו על הסמים ואז עברתי
לגור אצל החבר שלי. [בהתנשאות. לוקחת לגימה] ודווקא היה לי
טוב. [היא לוקחת רגע פאוזה ואת המשפט הבא צורחת] את שומעת,
אמא, היה לי טוב!!! [היא מתחילה לבכות. את המשפט הבא היא
אומרת בשקט] היה לי טוב. בלי אמא ובלי אבא. [מצדיקה את עצמה]
בלי כל השטויות האלה הראש. לחייך, ללמוד, להחניק כל סממן של
נעורים. כל רצון להיות אחת מכולם! רק לרצות, לרצות ולרצות!!!
[מרוב עצבים היא מעיפה את הבקבוק והוא מתנפץ ונשפך]
אני כבר לא הייתי בן-אדם. הייתי צל. הייתי הצל של התגשמות
החלומות שלכם.
ואף פעם לא יכולתי לומר "לא", כדי לא להסתכל על העיניים
המאוכזבות. העיניים שנראה שכל חייהם התרסקו בפניהם.
ודווקא כשאני הייתי צריכה אתכם, לא הייתם שם. למה לא הייתם
שם???
איך יכולתם להגיד "לא" לבת שלכם? [נשברת] לבת שלכם. [היא
מסתכלת על שברי הבקבוק. המומה]
ותראו מה יצא ממני עכשיו.
[היא תופסת כרית ומנסה להתחבא מאחוריה, ספק מחבקת אותה] כל מה
שהייתי צריכה זה חיבוק. זה נשיקה. זה לשמוע אותך, אמא, אומרת
לי שלא משנה מה, את לא תפסיקי לאהוב אותי. שאני לעולם לא
אפסיק להיות הבת שלך.
[היא מנסה למחות את הדמעות בצורה קצת מוגזמת. היא לא מצליחה
לקבל את הפתיחות שגילתה אחרי שנים של הדחקה. היא לוקחת את
המזרק שמולה ומחפשת באובססיביות אחר רצועה לקשור את היד
ולהתחיל "להזריק"]
איפה שמתי את ה...? אוווף... כל כך הרבה זמן עבר! [מוצאת,
מתיישבת על הספה. את הקטע הבא היא מדברת תוך כדי דמעות, מאבק
עם עצמה וההכנה לקראת ההזרקה]
באמת שניסיתי להישאר נקייה בשביל העבודה הזאת. אבל אם הם לא
רוצים אותי, כנראה שאפשר להמשיך.
לפעמים אני חושבת, אם רק היה לי האומץ להתקשר אליה שוב. אני
בטוחה שהזמן עשה את שלו. אני בטוחה שהיא עוד או- (הבת). לא!
אני צריכה לשים אותם מאחור ופשוט לשכוח. זה קל מאוד - לשכוח.
אני כבר לא הילדה שהם רצו, לא. אני מה שנהייה מאותה ילדה קטנה
עם שתי צמות.
אם רק היה לי האומץ להרים את הפאקינג טלפון הזה.
[היא מוכנה לקראת ההזרקה. לוקחת נשימה עמוקה. היא לא מסוגלת.
דמעות מתחילות לנזול על לחייה. היא מניחה את המזרק ומדליקה את
הטלוויזיה. שומעים את אותם קולות מהפעם הראשונה שצפתה
בטלוויזיה, אבל הפעם היא לא צוחקת. היא לא מצליחה לעצור את
הדמעות. היא מדליקה סיגריה, קמה והולכת אל הטלפון. מהססת.
מחייגת ומנתקת. ואז מחייגת שוב]
"הלו, אמא?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סנוב, בסלון
האווירי בפארי
כבר היית?



יואב טוקר אחרי
יותר מדי מרטיני


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/07 9:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל הררי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה