בשעה שמונה בערב, התקיימה מסיבה בקיבוץ אחרי תקופה ארוכה של
שקט בקיבוץ. כולם התכנסו בחדר האוכל מחויכים ומאושרים לאור
העובדה שסוף סוף הם יכולים לשמוח כמו שצריך.
גילה נכנסה לחדר האוכל, כל המבטים הופנו אליה, היא הייתה סמל
היופי של הקיבוץ, היא תמיד הייתה רגועה, שלווה, מחייכת לכולם,
מתעניינת בשלומם של החולים, היא הייתה המחוזרת של הקיבוץ.
המוסיקה עולה לאוויר, כולם רוקדים, הבירות נמזגות לתוך הכוסות
וכולם שמחים, גילה לוגמת מדי פעם שלוק קצר מהבירה, והשמחה
והאושר בוקעים ממנה.
עוברות השעות, עוברים שירים, חלק מהאנשים עוד נשארו וחלק אחר
כבר חוזר למגורים אחרי שעות של ריקודים מטורפים של שיכרון
חושים.
גילה הייתה בין האחרונות שנשארה, כל אותו ערב מישהו הביט בגילה
ומאוד התעניין בה, הוא התעניין ביופי שיצא ממנה, הוא חיכה
שכולם ילכו, ורק הוא וגילה יסגרו את דלתות חדר האוכל והם יהיו
לבד.
גילה כבר בשעות אלו הייתה מעורפלת, היא שתתה כל כך הרבה והדבר
היחד שהיא רצתה זה ללכת למגוריה, לישון שנת מלאכים. אותו אדם
שגילה התעניינות בגילה ניגש אליה והציע ללוות אותה למגוריה,
היא מטוב לב הזמינה אותו לחדרה שם התפרצו כל התשוקות.
הם נשכבו על המיטה, הבגדים ירדו, הידיים ליטפו זה את זו,
התשוקה החלה לחתוך לאט לאט את הגוף של גילה ולבסוף הם שכבו עד
הבוקר כאילו רצו שיהיה להם משהו משותף ביחד.
הוא הלך לדרכו ולא נראה יותר בקיבוץ, כנראה לא רצה שידעו שהוא
הגורם שהביא את גילה למצב הזה.
למחרת גילה התעוררה משנתה היפה והלכה לעבוד במשק של הקיבוץ,
היא ניגשה כמו תמיד לרפת לחלוב את הפרות בעדינות הרכה שלה ומיד
אחרי הפסקה ניגשה לקטיף של התפוזים.
אף אחד לא ידע מה עבר על גילה, אפילו הוריה שהיו הקרובים ביותר
אליה לא ידעו מה עובר עליה, כולם בטוחים שגילה מאושרת ומחויכת
מעצמה כמו תמיד.
כעבור כמה ימים גילה מתעוררת אחרי בחילה ארוכה שעוררה אותה,
היא רצה לשירותים, מקיאה את כל מה שאכלה.
היא מתקלחת, מתלבשת ומיד הולכת לעבוד כמו תמיד במשק וכמו תמיד
היא ניגשת לרפת ומשם ממשיכה לקטיף אחר שנשאר לקטוף.
במהלך היום שעובר, גילה לא חשה בטוב, היא מתמוטטת מקריסת
כוחות, שכובה במטע האבוקדו בקושי מצליחה לזעוק לעזרה.
מנחם מוריד את האבוקדו לארגז ומבחין בגילה שכובה על האדמה, הוא
בודק אם יש נשימות מפיה ומרים אותה בזרועותיו לעבר הרופא של
הקיבוץ שיבדוק אותה ואם יש צורך יובילו אותה לבית חולים.
בזמן כשמנחם הולך לעבר המרפאה, הוריה של גילה מבחינים בו כשהוא
נושא בזרועותיו את בתם המעולפת, הם הולכים איתו יחד אל הרופא
ששם הוא מודיע לכולם בתדהמה שגילה בהריון מתקדם.
גילה נשארת במרפאה לטיפולו של הרופא, כשהיא מתעוררת משנתה מספר
לה הרופא שהיא בהריון, באותה שניה היא פורצת בבכי כשהיא נזכרת
באותו לילה אפל שבו היא שכבה עם אותו בחור שהכניס אותה להריון.
הרופא הזעיק את הוריה למרפאה, כדי שיוכלו להיות איתה כשהיא
עצובה ואין לה מרגוע.
הם התחילו להרגיע את גילה תוך כדי שהם מבקשים ממנה שלא תוליד
את התינוק כי אותו בחור שהביא אותה להריון לא נמצא בחייה, היא
לא צריכה תינוק בחייה כשהיא לבד.
הבקשה של הוריה מגילה גורמת לאחר חוות דעת של הרופא להיות עקרה
והיא לא תוכל עוד להוליד ילדים בחיים שלה.
גילה בעומס הרגשות הזה אינה יכולה עוד לשאת את הכאב, מלבד כעסה
להוריה היא גם רוצה לכבד אותם והיא מסכימה לעשות הפלה ולשלם את
המחיר הכבד ביותר בחייה.
השמועות רצות בינתיים בקיבוץ שגילה בהריון, אותה בחורה מחוזרת,
מאושרת והאהובה על כולם הופכת פתאום להיות הבחורה העזובה שאף
אחד לא מתעניין בשלומה.ההפלה נעשתה, גילה קרועה מכאב בגופה,
קרועה בנפשה, אינה יכולה לשאת את גודל הכאב, היא מחליטה שהיא
מפנה עורף למשפחתה, היא לא רוצה להיות עוד חלק בחייו של הקיבוץ
שהיא אהבה.
היא קמה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהוריה קמים, אורזת תיק והולכת
לעבר שער הקיבוץ שם היא פוגשת את מנחם, היא מודה לו על העזרה
שהוא נתן לה, הוא מרכין ראש, לא מוכן אפילו לקבל את תודתה.
היא ממשיכה בדרכה לעבר השער, השער שיפתח לה חיים חדשים, עם עבר
כואב ואושר שאולי יופיע ביום בהיר שטוף שמש.