"תגיד לי אתה דפוק בראש או מה? מה נסגר איתך לעזאזל? אני לא
מבינה אותך ואת מצבי הרוח האלה שנופלים עליך, איך אתה יכול
לעשות דבר כזה בלי לדבר איתי קודם, הא? תענה לי..."
היא המשיכה לבכות ולצעוק, היו דמעות וגם כמה מכות שפגעו בי,
אבל אני לא באמת הייתי שם, רן אומר שגייסתי את כל יכולות
ההדחקה שסיגלתי לעצמי עם השנים, כשאני משתמש באדישות והכעס
ממערכת היחסים הזו כחומרי בניין, הוא אומר שבניתי לי חומות
הגנה ששמות את חומת סין בכיס הקטן. טוב אולי לא חומת סין, הוא
מתרכך, אבל גדר ההפרדה על בטוח.
"סליחה בחור, הטלוויזיה והספות כבר ירדו, הארגזים הקטנים
נשאיר לסוף, יש עוד משהו גדול? מיטה אולי?" הסתכלתי עליה,
קולט פתאום שהיא שותקת ומיד מחליט שמעכשיו אני עובר למיטת
יחיד, "לא זה לא הכל" אני אומר לו ועושה סיבוב אחרון בדירה.
ואני דווקא הייתי בטוח שאני עושה את הדבר הנכון כשאני מחכה
לעשות את זה פנים אל פנים ולא בטלפון. במייל האחרון היא כתבה
שהיא נוחתת ביום ראשון ואני, שהבנתי שזה חלון הזדמנויות שלא
יפתח שוב בקלות כזו, התחלתי לארוז ביום שישי והזמנתי את חברת
ההובלות ליום שני בבוקר. ההחלטה נפלה, הסידורים נעשו ועכשיו
כבר אי אפשר לסגת.
שבת בערב, אני מכנס את החבר'ה ומספר על ההחלטה, שתיקה של
מבוכה, הראשון להגיד משהו היה כמובן רן, "שמע יש מישהי
שהתחילה לעבוד אצלנו עכשיו, תפורה עליך בול, פנים יפות,
מצחיקה ממש וגם טיפה ביישנית, אתה יודע כמו שאתה אוהב...",
יוני שאל אם סיגל מחוץ לתחום בשבילו עכשיו כשאני נפרד מהחברה
הכי טובה שלה ורק נדב, ששתק בצורה שלא רגילה לו, הפסיק את
הצחוקים כשאמר בקול שקט, "לא מאמין לך, גם אם החלטת, בשנייה
שאתה רואה אותה, האומץ שלך שותה רד-בול ועף ואתה נשאר פודל
אומלל ומתוסכל, שעושה פיפי לפי פקודה ויוצא לטיול רק עם
רצועה..." שוב שתיקה מביכה, רן מעביר נושא במקצועיות כשהוא
פותח טלוויזיה ואחרי כמה שניות מכבה אותה בפתאומיות. "יש לי
הצעה", הוא מכריז בטון חגיגי, כזה שמעיר מיד את חשדנותי, אך
לפני שהוא מספיק להכריז, יוני מתפרץ "נו רן, לא מזמינים שום
חשפנית, עזוב אותך, אתה יודע איך זה נגמר פעם קודמת", כולם
צוחקים, רן מאבד צבע בפנים לרגע אך מיד מתעשת, "טוב, רק רציתי
לתמוך קצת בחבר, ואגב לתמוך לא נראה לי שהוא צריך לעמוד מולה
לבד, בשביל מה יש חברים, אני מציע שנעשה הגרלה ומי שיצא יצטרך
להיות שם איתו ביום שני."
וכך ביום שני בבוקר, רן נכנס כשהדלת פתוחה וחצי מהסלון כבר
למטה, במרכז החדר אני עומד, עם חיוך דבילי על הפנים והיא
חובטת בי בחזה וצועקת מילים שאני לא ממש שומע.
מהפנים של רן אני מבין שהוא מצטער על ההצעה שלו, או לפחות על
זה שהוא עלה בגורל ונבחר להיות שחקן החיזוק שלי, בכל מקרה,
אני לא ממש צריך אותו פה, זה כבר לא משנה עכשיו, שום דבר לא
משנה עכשיו, סוגרים את הפינה הזו, מקפלים אותה בתוך האגרוף,
כמו דף מקווצץ', לשרוף אי אפשר, גם לא לבלוע, זה ייקח כמה זמן
אני חושב...
אני מוריד מהקיר את הצילום שהגדלתי, אותה תמונה שצילמתי לפנות
בוקר במדבר, מפנה אליה את הגב ויוצא החוצה אל המדרגות.