תודה לשיר ''אהוב יקר'' בביצוע המשותף של רונית שחר ועברי
לידר.

''אהוב יקר... אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות
כמה זה עולה לי
אהוב יקר
לא השארת גם לא זיכרון
שיהיה לי
בלילה קר...''


אולי כך הסיפור היה צריך להתחיל:
''תומר!'' התעוררתי בלילה, כולי שטוף זיעה. זה נשמע לי כמו
הקול של אמיר אבל בנימה שכמוה מעולם לא שמעתי. ישבתי מטושטש
במיטה, הלב שלי הולם וער לגמרי וניסיתי לתפוס מה קרה. זה חמק
לי בין האצבעות כמו מים קרים. הבזקים של שלג, קרח, עצים, כאב
חד, וגם חרטה. הכול בארץ רחוקה.
אולי.


ואולי זה היה צריך להתחיל כך:
אני נפגש עם יובל, אבא של אמיר, בנמל התעופה ומקבל ממנו בפעם
הראשונה חיבוק. אנחנו לוקחים צעד אחד אחורה ומסתכלים זה על
זה. בדרך כלל ראיתי אותו בחטף והוא אף פעם לא דיבר איתי אבל
על הפנים שלו הקמטים העמיקו והוא נושא זקן בן יומיים-שלושה עם
זיפים לבנים. יובל ממלמל בקול חנוק: ''תודה שבאת''. כשאני
מסתכל עליו, אני יכול לראות רק את התקווה הנואשת, ואני שונא
את עצמי על מה שאין לי להציע לו. במקום זאת יוצאת ממני תשובה
לקונית: ''כן.''


מתן, אח של אמיר מצטרף אלינו ונותן לי הינד ראש, גם מוכן
למשלחת. אני רואה בין כל החבר'ה המקצועיים גם בחור אחד עם
ארשת פנים אירופאית, יפה, מחכה ליד התרמיל שלו בהשלמה. הוא
מסתכל סביב במבט אבוד, לא שייך. ''מי זה?'' אני שואל אותם.
מתן עונה ''וויל, אח של שרה''. הוא מבטא את השם שרה במבטא זר,
, הידידה הבריטית שהייתה איתו ביחד.


Sarah
איכשהו יצא שוויל ואני יושבים ביחד במטוס. די מתאים, אני
מרגיש שאנחנו שני הזרים פה, כל אחד מהסיבה שלו. אני גונב מבט
לעברו, הוא בן גילי ועדיין לא נראה שייך, אבל יש בו איזושהי
נחישות וחוזק שלא ציפיתי למצוא אצלו. בידו הוא מחזיק בצורה
רכה את התמונה של אמיר ושרה. זיהיתי את התמונה בקלות, זאת
התמונה שפורסמה בעיתון. שניהם עם כובעי צמר, מחייכים ונרגשים.
הם עומדים מחובקים תחת רקע מרהיב של הרים ונראה שאמיר צילם את
התמונה. אני מושיט את היד. ''אני תומר'', אני פונה אליו
באנגלית.
''וויל'', אנגלית במבטא טהור. הוא מציג את עצמו בנימוס והצער
ניכר קרוב מאוד אצלו מתחת למעטה. רואים שהוא מנסה להתגבר על
המבוכה של הרגע. ''טוב שיכולת להגיע'', הוא אומר.
''תודה'', אני ממלמל, עיניים כבושות.
וויל, מחייך בעצבות: ''כל כך הרבה הגיעו'', הוא סוקר במבטו את
המטוס, ''רק אצלנו המשפחה קטנה''. הוא חוזר על עצמו: ''משפחה
קטנה...'' ושוקע בהרהורים.
אני מרגיש כמו צופה בסצנה זרה כשוויל מדבר לחלל: ''מגיל צעיר
היא הייתה הטומבוי, משתתפת בהרפתקאות עם הבנים. לא היה לנו
קשר קרוב כשהתבגרנו''. הוא נאנח ואני מקשיב לו בשקט. וויל
מתעשת ומשנה נושא: ''אז... מאיפה אתה מכיר את אמיר? חבר
שלו?''
''כן'', אני אומר, מתבייש תוך כדי על השקר. וויל רק מחריף את
הבושה ומנענע בראשו בהסכמה. משום מה, אולי בגלל שאנחנו לא
מכירים, משהו אצלי בפנים מזדקף על הרגליים האחוריות שלו. ואני
אומר ביותר אנרגיה ממה שהתכוונתי. ''הייתי החבר שלו - אקס'',
אני אומר, "exboyfriend". וזה כמובן נגמר, אני מוסיף בפנים.


וויל נראה מופתע לשנייה ואז שולח את היד ונוגע קלות בכתפי.
''אני מבין''. הוא מסתכל עליי, מתלבט מה להגיד, ואז עוצר את
עצמו: ''יהיה בסדר'', הוא פולט, אבל כנראה הזיכרון של שרה
מבזיק בעיניו, והוא לא ממשיך במה ששנינו יודעים שיכול להוביל
למבוי סתום. הכאב ברור מדי בעיניים של שנינו. הוא מפסיק את
השיחה ומסתכל דרך החלון.
אולי ככה.


או אולי כך, ואני בולע את הרוק המר בעודי כותב זאת:
זה היום האחרון שלנו על ההר, חלפו שבועיים. מחר נתחיל בדרך
הארוכה הביתה,
בלי אמיר.


אני מסתובב בנוף המושלג, חסר מטרה, יודע שזה אבוד, ההדים
קופאים מהנשימה שלי. וויל, אני ויפתח בצוות, קוראים מדי פעם
''אמיר!'' ''שרה!'' ושומעים רק את ההד או מדי פעם את אותן
הקריאות מהצוותים האחרים. הסתגלנו כבר מזמן לגובה, אבל עדיין
האוויר נראה דליל מדי וקצת לא אמיתי. אני נגרר לי מאחור, שקוע
במחשבות. בלילה האחרון שוב חלמתי עליו.


נכנסתי אליו לקיבוץ, אמיר פגש אותי בחנייה. הוא היה לבוש
כרגיל בשרוואל ובחולצה קרועה ונראה שמח ונבוך לראות אותי בו
זמנית. אנחנו חוזרים אליו לחדר, כרגיל עוברים קודם ליד הבית
של הוריו. אבא שלו עובד בחוץ ושוב מקדיר פנים כשהוא רואה
אותי. הוא נכנס פנימה בלי לומר מילה, ושוב חלק בתוכי מתכווץ,
לא מבין למה אני נכנע ומקבל את המצב בלי מאבק. ובפנים אני
יכול לראות את אימא של אמיר, מביטה בי כאילו אני שקוף לגמרי.
אני עומד על הסף, לא שייך, בזמן שאמיר חוזר עם אוכל מהמשפחה.
''בוא, נלך לרכב''. בחלום, כמו בחלום, אנחנו קופצים קדימה
לשלב הבא בלי בעצם לשים לב.


''אתה רוכב כמו שק תפוחי אדמה''. אמיר מקדם את פניי בציניות
כשאני סופסוף תופס אותו. דנה ואיילת, שתי ידידות שלו, נעלמו
כבר מזמן מעבר לאופק. זה אחר צהריים יפהפה, כל הגבעה ירוקה
והאוויר רווי בריח המתוק שלאחר הגשם.
''אמרתי לך שזאת פעם ראשונה'', אני משתדל לא להגיב.
''בכל זאת'', הוא ממשיך. הוא יושב בטבעיות על האוכף, לבוש
במכנסי הבוקרים הסקסיים שלו.


אנו רוכבים ליד הקיבוץ, בדיוק על הגבעה הקטנה שמשקיפה על
השדות ועל בית הקברות הקיבוצי, שכרגיל, כמו כל בית קברות
קיבוצי טיפוסי, הוא ירוק, מטופח ומלא עצים. אמיר ממשיך לעקוץ
אותי ואני משתדל להמשיך לספוג בשקט, יודע שכאן הוא בעל
הניסיון ואני החדש, לא כמו בחיים. בהמשך הרכיבה אנחנו רבים
ולבסוף מסיימים בנשיקה. הטעם שלה מתוק על השפתיים שלי ואני
מתעורר.
חלום.


וויל ואני נשארים באוהל האוכל, אחרונים, הפעם תורנו לשטוף
את
הכלים. אנחנו עושים בשקט, שנינו מדוכדכים, חושבים על אותו
דבר. ''שרה'', וויל אומר, ''היא צעירה כל כך. תמיד אהבתי
להעביר את היד שלי בשיער שלה, ממש כמו זהב''. הוא נושך את
השפתיים. ואני שומע את ה''הייתה'' במשפט הראשון ואת הצער על
הזדמנויות שחלפו במשפט השני. רעד עובר בגופו והוא מסתכל עליי.


''זה דבר טוב שאתה עושה פה'', הוא אומר, ואני מתכווץ, לו רק
היה יודע למה בעצם הגעתי, ומאיזו סיבה אנוכית. אני ממשיך
להקשיב וקצת נופל מהרגליים מהמשפט הבא: ''אני לא יודע אם
מישהו מהחברים הקודמים שלי היה בא עד לפה בשבילי''. הוא מסתכל
אליי בצורה מלאת משמעות. אני מביט בו בתדהמה. ''החברים''.
''Boyfriends'' לא דמיינתי אפילו. אני נותן בו עוד מבט, מנסה
לזהות משמעויות נוספות בעיניים שלו.


''לא חשבתי'', אני אומר.
''מה זה משנה?'' וויל מניף את היד. ''נפרדתם בגלל הנסיעה?''
הוא שואל.
''בערך'', אני מגמגם. שלושה חודשים לפני. 'סיימנו' אבל אני
המשכתי לחכות לו, למרות שידעתי שאין סיבה. בעצם, דווקא רציתי
אותו יותר אחרי שנפרדנו.
''אהבה מחזיקה אותנו לפעמים'', וויל אומר. ''אני... שרה, תמיד
הייתה באה ויוצאת מהבית. מטיילת פה, מטיילת שם''. הוא נאנח
אנחה מרירה. ''לא אמרתי לה שלום בפעם האחרונה, לא כמו שהייתי
צריך''. אני יכול לראות את העיניים של וויל מנצנצות מדמעות
באור של העששית. עוד פעם אני בוחר לא להגיד כלום, אבל זה
מהדהד לי כל כך ובצורה דומה, אני שולח את היד ולוחץ לו את
הכתף. מופתע, הוא מתעורר מהעולם שהיה שקוע בו והמבט שלו פוגש
את שלי. ''תודה''. אנחנו חוזרים לאוהל שלנו.
''לילה טוב'', אני אומר לו, מעודד שהוא לידי.
''לילה טוב'', וויל משיב ואני שוקע לתוך החלומות.


אני מחפש את אמיר, וכבר רחוק מהמחנה. הולך תחת רוח קרה וירח
מלא, זה באמת נגמר, והמחשבה חורצת לי חריצים על לוח הלב.
''אמיר!'' אני חייב לצעוק, מרים את הקול כנגד הרוח המייללת,
מנסה לזרוק חלק מהמרירות והכעס עם הצעקה.


"תומר...''


המילה נשמעת יותר כמו צל מאשר קול, אבל הדרך שבה היא נאמרה
פורטת לי על הנשמה וגורמת לי להיות ער מיידית. אני צועק
בחזרה: ''אמיר!'' והצעקה נקרעת לי מהגרון, כבר בכלל לא
בשליטתי. אני פותח בריצה בשלג הכבד לעבר הקול, תוך כדי ענפים
מצליפים ושלג נופל מהצמרות. הנתיב בין העצים ברור לי מהמחנה
והוא מוביל לחלק של היער שאף פעם לא ביקרתי בו. אני נכנס
מתנשף לקרחת יער קטנה שנוגעת בצד אחד בצוק, ומוקפת סביב בעצים
עמוסי שלג. שם, נשען על הסלע, אני מוצא אותו.


''אמיר!'' אני לא יודע אם לבכות או לצחוק, המראה שלו ממלא
לי
את כל שדה הראייה ואני מבין שהוא היה חסר לי כל כך שזה צובט
את הלב. אני מתקרב אליו, שם לב פתאום שהוא חיוור לגמרי
והפרצוף שלו לבן כמו השלג. הוא נשען בחוסר כוח על סלע גדול
והעיניים שלו עצומות, הזיפים והריסים מכוסים בפתיתי קרח. לא
נראה לי שיש לו אפילו כוח לפתוח את העפעפיים שלו עד הסוף.


''תומר,'' הוא לוחש. אני כורע על ידו, מנסה בכוח לזכור את
מה
שהסבירו לנו על ההצלה.
ההקלה שהרגשתי מתאדה מהר לפאניקה. ''אל תדאג, אתה בסדר'', אני
לוחש, מנסה לשכנע את שנינו. חייבים לחמם אותו, אבל איך?
''תומר...'' הוא לוחש.
''מה?'' אני מתקרב ומטה את האוזן לפה שלו, לא יכול שלא להרהר
לשנייה על השפתיים שלו ועל זמנים אחרים.
הוא מכחכח ומתאמץ לדבר. בהתחלה יוצאת רק נשימה קרה ואז,
בלחישה כמעט בלתי נשמעת: ''לך'', השפתיים שלו סדוקות וכחולות
מהקור, ''עזוב... לך הביתה...''
אני לא מבין מה מתרחש פה. יש בי דחף לנער אותו, שיתאפס
לעזאזל. אבל אני מפחד לפגוע בו. ''על מה אתה מדבר?"
הוא לא מגיב, רק ממשיך ללחוש ''לך, תומר. קום''. הקול מתחזק
ונשמע עצוב: ''תומר, קום''. משהו מנער אותי ''קום!''
כל קרחת היער נעלמת ואני מוצא את עצמי שוב באוהל, וויל אוחז
בי בשתי הידיים. ''אני מצטער, צעקת''. הוא אומר בעייפות
באנגלית במבטא הבריטי שלו.


אני מסתכל עליו מבעד לעיניים מצועפות, בהתחלה המום ולא
מסוגל
להבין בכלל את המילים שהוא מוציא מהפה. כמה שניות עוברות ואני
עדיין לא מסוגל להוציא מילה. וויל מסתכל אליי בעיניים ונראה
לי שהוא מבין. ''מצטער שהערתי אותך'', הוא אומר בקול מרוח
מעייפות. אני מהנהן באילמות, מרגיש מטופש ואז חוזר ושוכב בלי
לומר מילה, מנסה לעכל את מה שקרה. וויל מביט בי לרגע, מתלבט
אם להגיד משהו ואז גם חוזר ונשכב. אחרי כמה זמן הנשימה שלו
נרגעת והוא חוזר לישון. אני לא מסוגל. קשה ללבוש את כל הבגדים
בחושך, ועוד בשקט, אבל בסוף אני מצליח.


אני חומק מהאוהל, משתדל לא להשמיע שום צליל, משב רוח קר
נכנס
בדיוק מהפתח ווויל זע מתוך שינה, נאנח. אני קופא, אבל לא נראה
שהוא זז יותר ואני יוצא החוצה אל תוך עולם לבן לגמרי. שלג קל
יורד ומוחק את כל העבר. אני משתדל להתמקד בזיכרון של הדרך
מהחלום ומתחיל לעשות את דרכי לכיוון קרחת היער. הקור יותר
חמור ממה שחשבתי ולמרות כל אמצעי החימום, אני מתחיל לאבד את
ההרגשה בידיים וברגליים. כל הגוף מתחיל לרעוד ללא שליטה אבל
אני ממשיך בעקשנות הלאה ולא מוותר, אני כבר מזהה את השביל
ביער וממשיך דרכו, חום מוזר מתחיל להתפשט לי בבטן אבל לי לא
אכפת, אני ממשיך הלאה ופתאום דרך העצים אני רואה משטח סלע
גדול ואפור.


מצאתי את זה!
את אותה צלע של הר, אותו סלע חשוף שתוחם קרחת יער קטנה קטן
מוקף בעצים.


לרגע אני נפעם ואז רץ קדימה, כבר מדמיין אותו, לבן עם
שפתיים
כחולות ומכוסה פתיתי שלג, בדיוק כמו בחלום. אני פורץ בריצה
לתוך קרחת היער, רואה את הסלע שאמיר נשען עליו בחלום.


הוא לא שם.


התקווה נשברת כמו קרח שמכסה מים,
אני שוקע באכזבה. היא תופסת אותי בידיים חמימות ואני מרגיש
איך כל הכוחות שלי נוזלים אליה החוצה.


כל כך עייף. ''רק לנוח שנייה'', אני חושב ואני מתיישב, נעשה
לי כבר חם, החום מתפשט בכל הגוף וגורם כמעט לתחושת בערה
בידיים וברגליים, ההרגשה הזאת טובה כל כך שאני מרגיש ישנוני.
אני נשען אחורה על הסלע וסוגר לשנייה את העיניים. שומע את
הרוח עוברת חרישית בין הענפים.


''אף פעם לא ידעת להרפות, נכון?'' הנימה העוקצנית מוכרת
להכאיב ואני מתעורר בהפתעה, משום מה עדיין קשה לי לקום. אני
פוקח עיניים ושם הוא עומד, ''אמיר!'' לבוש באותם בגדי סערה
מהתמונה.


''כן'', הוא מחייך באירוניה. הלב שלי קופץ והולם בזמן שאני
רואה אותו שוב וחושב, 'עכשיו הכול יהיה בסדר'.


אמיר מחייך עוד שנייה, כמו קורא את המחשבות שלי ואז מהנהן
בראשו בעצבות: ''תומר...'' נותן למילים להימשך, ''למה באת
לפה, אה? בשביל למות?'' אני לא רואה שום שמחה בעיניים שלו, רק
צער ורחמים.


אני מסתכל בו בתדהמה, חושב: 'מה זאת אומרת?' ולא מסוגל
לפצות
מילה. ''בשבילך!'' אני רוצה לזעוק, אבל אני עייף, עייף כל כך,
אז אני מסתפק רק ב"אהבתי אותך...''
אמיר רק מהנהן. ''גם לי נראה שאהבתי אותך''. הקול שלו נעלם
והוא נראה כאילו הוא שקוע בעולם אחר. כשהוא חוזר, הקול שלו
יותר רך ומבין. ''אבל תומר, היחסים שלנו לא היו מושלמים. רבנו
כל הזמן, ויכוחים על ויכוחים. זה פשוט לא עבד''. ציפור קוראת
מרחוק, מפריעה לרגע ונותנת לי זמן לחשוב.


אני לא יודע למה, אבל פתאום אני מוצף בכל הזיכרונות שלנו.
האהבות והכעסים, הרעים והטובים ביחד. העבר שוטף וזורם על פניי
וכמעט בלית ברירה אני נאלץ להסכים, ''כ... כן''. בגרון חנוק.
הרוח נכנסת פתאום בחוזקה לקרחת היער ומזיזה את כל הענפים בכוח
הלוך ושוב. שנינו עוצרים להסתכל עליהם.


אמיר עוצר, לא רוצה לפגוע בי כנראה. הוא מוריד את הראש
ונראה
כמהרהר: ''זאת הייתה אהבה צעירה'', מחייך שנייה מתוך הסתכלות
פנימית ואז אומר במעין הודאה ''האהבה הראשונה שלי''. הוא קצת
מאדים. אני מרכין את הראש.
''גם ראשונה רצינית שלי'', אני לוחש. אף פעם לא הודיתי בזה
בפניו.
אמיר שומע את זה, ''כן''. הוא מהנהן. ''זה היה ונגמר''. אמיר
פונה בחזרה אליי והפנים שלו מתרככות. ''אתה אהבת מהסיבות שלך
ואני אהבתי מהסיבות שלי. ועכשיו -'' הוא מחייך בציניות
והשלמה, פושט את הידיים הצידה, מחווה על כל האחו, צלע ההר
והעצים מכוסי השלג, ''הגענו לפה. ואין מציאות אחרת''.
אמיר ממשיך, ''אתה יודע שהגעת לפה בשבילך, לא בשבילי, נכון?''
הוא נראה עצוב כל כך ומלא רחמים עליי שאני משאיר את המחאות
שלי בפנים. ''הגעת לפה מפני שהיה נדמה לך שאתה צריך אותי. אתה
לא יכול להמשיך לסחוב אותי לנצח, סחבת אותי עד לפה'', הוא
ממשיך, ''אין חובות באהבה'', הוא מניד בראש ונראה כבר לא
מעוניין להיות פה. ''אי אפשר''. והוא נראה בוגר כל כך כשהוא
אומר זאת, למרות תווי הפנים הצעירים. ''אני לא שלך, ואתה לא
שלי. תקופה מסוימת היינו ביחד, לטוב ולרע''. הוא עוצר לשנייה,
מחייך מתוך זיכרון של תמימות. ''וזהו''.


מתוך השקט העמוק שנוצר אנחנו שומעים קול לשנייה ואז הוא
נמוג
כלעומת שבא. הייתי יכול להמשיך את הרגע שבו שנינו נמצאים פה
באחו לעד. אני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר. ''אין ברירה'' אמיר
אומר, כאילו קורא את מחשבותיי, ''ועכשיו, אני צריך ללכת''.
הוא נעמד ובהה שנייה באוויר לאזור שנעלם מעיניי. ''אתה צריך
לחזור, מחפשים אותך, יהיו לך עוד אהבות, עוד חיים''. הוא
מתכופף ונותן לי נשיקה חמה על המצח, ואחר כך, כמו לאחר מחשבה,
גם חיבוק. אני עייף כל כך וחלש שאני אפילו לא מסוגל להרים את
הידיים שלי ולהחזיר לו את באותו המטבע.
'להתראות, אהוב', אני חושב.
''להתראות''. באה ממנו התשובה.


אנחנו שומעים צעדים כבדים נכנסים לאחו, ''תומר!'' זה הקול
של
וויל.
''כן?'' אני מצליח לענות בקושי.
''תומר!'' הוא נכנס ומנענע אותי בכוח ''לעזאזל איתך''. הוא
נשמע דאוג ''רוצה להרוג את עצמך?'' אני מרים את המבט בקושי
ורואה שהוא באמת דאג לי. ''הפחדת אותי''. הוא מסתכל בי בכעס.
''מצטער...''
הוא מנענע בראש ואז הכעס מתחלף לחיוך עגום, ''רק אל תעשה את
זה שוב''.
הוא מעביר לי יד על המצח ברכות. מגע היד שלו חם עד כדי צריבה,
אני נושם עמוק, ''תודה שבאת''. אני מצליח להוציא. וויל תופס
אותי ומרים אותי ואני נשען עליו על הכתף, חצי הולך חצי נגרר,
מופתע מהכוח שלו.
''אל תירדם לי, דבר איתי!'' הוא מצווה ואני מדבר, מדבר על
הכול ולא מפסיק. אני ממשיך לדבר כמו סהרורי בזמן שהוא מוביל
אותנו חזרה למחנה.

זה באמת נגמר?



הם חזרו.


כמה מהרועים המקומיים מצאו אותם אחרי שבועיים ועכשיו הם
הגיעו
הביתה. וויל ואני נמצאים ביחד בקיבוץ של אמיר בין קהל עצום של
כל מי שהכיר אותו, מתבוננים בו מורד לתוך האדמה.


זה יום שמש סתווי יפה, כל בית הקברות מלא עצים ושיחים
מטופחים, ורוח חמימה נושבת אבל בפנים אני מרגיש דקירה עזה של
קור בלב. בחצי אוזן אני שומע את אבא של אמיר מקריא ''יתגדל
ויתקדש שמה רבא'' והקור מתפשט מהלב בשנייה לידיים ולרגליים,
עוטף אותי כמו לגמרי כמו אז בהר. אני שומע את החזן בבהירות,
''עכשיו המשפחה והחברים יכולים לעזור לכסות.'' אני מסתכל
ימינה ורואה את וויל, לבן כולו, מסתכל על כולנו מבחוץ ואני
מודע לכך שהוא חושב על שרה. אני מושיט יד לנחם אותו והוא תופס
אותה בלחיצה איתנה. אולי הוא מנחם אותי בעצם.


אבא של אמיר זורק את הכף הראשונה, מתן ושאר האחים מצטרפים
ואחריהם שאר המשפחה. האוויר מתמלא בקול של מתכת ננעצת בתסכול
כועס באדמה פורייה. כשחוזר תורו של אביו של אמיר הוא זורק עוד
כמה כפות ואז נעצר ומסתובב. העיניים שלו מחפשת בהמון ואז
ננעלות עליי. במבט שלו יש משהו שאני לא מסוגל לפענח כשהוא
מחזיק את האת תלויה באוויר. אני מסתכל עליו לשנייה בשאלה והוא
מהנהן, עדיין מחזיק את האת. אני מסתכל לשנייה בהיסוס לוויל,
אבל הוא רק נותן לי לחיצה אחת נוספת לעידוד ועוזב. אני מתקדם.
הצעדים שלי קדימה מהדהדים בריקות בתוך הראש, והדמעות לא מנסות
להסתתר בזווית של העין. אנשים בוכים מסביבי והקול עוטף אותי
כשאני עושה את דרכי קדימה עד לאבא של אמיר. הוא מוסר לי את
האת ולאחר היסוס של שנייה לוחץ גם לי את הכתף.


הרגע מתרחב, עוטף את הכול ונמשך כמו לנצח. אני אוחז בידית
המחוספסת של האת ומודע היטב למבטים, לקולות הבכי של אחותו,
למלמול של הקהל ולרחש של העלים מהרוח. עדיין רואים קצת
מהתכריכים וקשה לי להבין איך אמיר, אמיר שכבר לא שלי, הפך
לזה.


''שלי? אולי בעצם אף פעם''. אני מהרהר בפנים רטובות. אני
נועץ
את האת באדמה, ומעלה רגבי חמרה אדומים, רטובים. הם מתהפכים
באוויר ומעלים ריח של אחרי גשם בדיוק כמו באותו טיול סוסים
שהתרחש בארץ דמיונית ורחוקה בגבעה שמאחוריי.


''שלום אמיר'', אני לוחש.
מה יישאר ממנו בי אחרי הפרידה, אני תוהה.


אני מבין שאני בוכה עכשיו. אימא של אמיר, גם בוכה, מחבקת
אותי
חזק ומנשקת אותי וגם האחים שלו מניחים לי ידיים על הכתף,
מחבקים. רוח קרירה פורעת את העץ מעל ועלי שלכת נכנסים עם
האדמה לקבר, וזה נראה לי מתאים.


אני נפרד מהם ופונה לוויל, גם הוא מעודד אותי ומחבק חזק,
אני
יודע שהחלק הקשה בשבילו עוד לפניו. אנחנו הולכים ויושבים קצת
עם המשפחה ולבסוף משאירים אותם לבד. העצים מעיפים עלים בשדרה
למטה בשלכת ואנחנו הולכים למכונית שלי ומתיישבים בפנים. וויל
יושב מתוח כולו ולא זז. אני אוחז בידו, לא צריך לדבר. מחר
תורה של שרה.
אנחנו נוסעים לתפוס את הטיסה ללונדון.


''...הכול ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
אתה רואה את השלכת
זה זמן ללכת, זמן ללכת,
זמן ללכת, זמן ללכת.''