הוא ישב ואכל סלט כרוב מתוק בחדר האוכל ובכה.
זה קרה בחצבה במדבר ביולי, אחרי זמן מה לבד עם המחשבות. 'למי
מאיתנו אין קשר עמוק, תהומי, עם מזון מהילדות?' והוא נזכר.
סבתא שלו, רודפת אחריו עם כפית כבד קצוץ לדלת הקדמית, הוא בן
עשר. בתקופה שעוד יכלה לספר סיפורים, והוא עדיין הקשיב, היא
מספרת על הירידה בשלג למרתף, על הביקוע של הכרוב הקפוא
מהחבית, על בישול מרק ומסיימת זאת בהגשה של צלחת מרק כרוב
מהבילה. זה חורף. המרק היה בעל טעם מתוק, מוזר, אולי הוא היה
משתמש במילה ''גלותי'', לו ידע אותה אז. טעם כמו של דמעות
חמות שמחליקות לגרון צבה. אולי.
הוא נזכר. סבתא והוא הולכים ברחובות רמת גן, חוזרים מקניות,
אימא חולה, הוא בן שלוש עשרה. הם עוברים על לוח מודעות של
מכון אמנויות לחימה והמראה של הגברים עם החזה החשוף מהפנט
אותו. הוא נעצר, אבל היא ממשיכה. כמה צעדים קדימה, כמה אחורה.
קרוע בין העולמות. ''חכי'', הוא מבקש.
''בשביל מה?'' ממלמל תירוץ וחוטף עוד מבט, נגרר אחריה עם רגשי
אשמה.
הוא נזכר בעוד שאלות, ''מתי תהיה חברה?'' שאל הסבא, מתעקש.
היא אף פעם לא לחצה, היא אהבה אותו תמיד ללא תנאי. הוא כבר
יצא מהארון מול החברים, ההורים, הצבא וקרובי המשפחה.
''רק בקשה אחת'', אומרת אימא, ''לסבא יש לב חלש...'' האם זה
אנוכי לספר?
הוא נזכר, סבתא כבר לא, בן עשרים ושבע. מבקר אותה בחדר,
במוסד, עם עוד עשרים זקנים אחרים במצב שונה של קמילה. הריח,
במקום, אלוהים. הוא יושב ורואה אותה. ואין הוכחה טובה יותר
לאי נצחיות האדם. היא חיה בילדות, בבדידות, ממשיכה לחיות
בינות לקשישים ולצעקות המחזוריות.
לא, הוא לא בכה, רק כאב בפנים. הוא זכר איך אחותו הגיעה וראתה
את המקום, איך התחילו לשחק בדומינו שלושתם, איך סבתא שלו
נראתה קטנה יותר, תופסת פחות מקום והשיער היפה שלה לבן כולו,
פרוע ולא מסורק. היא לא זכרה כבר איך לשחק.
הזיכרונות ממשיכים לצוף: איך בינות לקולות, לצעקות ולריח
התחילו הדמעות לזלוג על הלחיים של אחותו, איך היא בכתה ויצאה
החוצה. הוא עקב אחריה לחצר וראה את הדמעות יורדות ללא הפסקה
על הלחיים היפות שלה, בצבע אפרסק. הוא חיבק את שיערה המוזהב
לנחמה בזמן שהיא בכתה. גם לא אז.
הוא זכר גם את הפעם האחרונה שראה אותה, באותו מוסד, המצב שלה
רק מתדרדר. האח הערבי הוא בעלה החדש, סבא נשכח, נמוג, כמו
הזיכרון של הדמות שלו מורדת בתכריכים קטנה לאדמה. הוא לא יכול
היה לבכות גם אז, בהלוויה שלו.
היא מחייכת אליו באושר. ''אז מתי אתה מתחתן?'' שואלת בשמחה
תמימה והוא מסתיר. היא חוזרת ושואלת את זה ארבע פעמים, כל כמה
דקות.
היא לא מודעת לפעם שעברה והוא נותן לה כל פעם תשובה אחרת,
מרגיש את הפצע בפנים מעמיק, שקר אחר שקר. אפשר הרי לספר לה
עכשיו אבל מה זה יועיל? רק להרגשה טובה מזויפת אצלו. עכשיו,
כבר מאוחר, מאוחר, מאוחר.
הוא לא בכה גם כשבטיול הגדול, בארץ רחוקה, סיפרו לו שהיא מתה.
גם לא באזכרה כשחזר. גם לא עכשיו, למרות המחנק בגרון. הוא לקח
עוד כף מהכרוב המתוק, מדמיין: יש לו חומת לבנים בכל עין,
חוסמת את הנוף והוא התחיל לדחוף אותן החוצה, לבנה אחרי לבנה,
זיכרון אחרי זיכרון.
עוד כף ועוד כף לגרון החנוק. כל כף זיכרון. השנה שבה הוא
ואחותו גרו אצלה כשאימא נסעה לטיפולים בחו''ל. את הסיפורים
שלה על המלחמה, בתור אחות בצבא. את הדגים בעגבניות כל פסח ואת
הפנים השמחות שלה בכל פעם שביקרו, את ההתעקשות שלה לתת דמי
חנוכה, כל שנה, על אף שלא היה להם הרבה ואת מבט השמחה בעיניים
כשנתנה. איך הוא גדל ועדיין לא סיפר.
כל הלבנים כבר עפו מעין ימין ודמעות מתחילות להיקוות וליפול.
בעין שמאל יש לבנה אחת שקופה, הוא נזכר.
גיל שש, בחצר של סבא וסבתא. הוא זורק בקבוק זכוכית על הקיר
ממרחק של מטר, סתם, לראות מה יקרה. רסיס זכוכית עף לו לעין
וסבא וסבתא נזעקים לקולות הבכי. היא לוקחת אחד מסירי
האלומיניום הישנים שלה, ממלאת במים חצי תופסת אותו באוויר
ומכריחה אותו להכניס את הראש פנימה ולפתוח את העין. הזיכרון
מכה בו, והוא שוב שם, מוחזק עם הראש במים. הרסיס משוחרר והוא
יכול לראות את התחתית. הוא מרגיש את עצמו מונף החוצה עם פנים
רטובות ובאמת, הוא בוכה.
הוא בוכה וממשיך לאכול, עוד כף אחרונה. לא אכפת לו שיראו,
ההפך. לו רק היה יכול להסביר - שזה מהבושה.
הוא אוסף את הכלים ויוצא החוצה לשמש של המדבר היבשה.

אולי פעם בעתיד:
שתי ילדות משחקות בחצר, הן כבר בנות שמונה. אחת ג'ינג'ית עם
שיער אדום בוער והשנייה עם עיניים מחייכות ומתולתלת. הראשונה
מתקרבת לשנייה, כממתיקת סוד. ''יש לי עוד שם''. השנייה מתרשמת
מעבר למילים, ''באמת?''
''כן.'' הראשונה מנידה את הראש ברצינות תהומית. ''רעיה''.
השנייה מתרכזת דקה וקמטים קטנים נוצרים לה על המצח. אפשר
לראות שהיא חושבת על זה לעומק. ''מה זה אומר?'' הקמטים נעלמים
ממנה תוך שנייה.
הראשונה, מהססת שנייה ואז אומרת כמשתדלת לצטט כל מילה,
''אישה, כלה''. היא עוצרת. ''זה על שם סבתא של אבא שלי''.
השנייה מתרשמת. ''ואוו''.
''כן'', ממשיכה הראשונה, ''היא הייתה אחות במלחמה. גם אני
אהיה רופאה''. היא מכריזה.
''שנייה''. מפריעה השנייה. ''של איזה אבא?'' היא מקבלת מיד
מבט של 'איך את לא מבינה'.
''אבא עידו, נו''. השנייה חושבת על זה לרגע ואז אומרת ''רוצה
לראות את הכלב החדש שלנו?'' הנהון חזק להסכמה.
והן רצות.