ריבים אל תוך הלילה,
בכי, דאגות.
לשאול תמיד "למה?"
אף פעם לא לקבל תשובות.

מציאות שהפכה לשגרה,
סיוט שכמו התגשם.
להיות רגילה להכל,
בלי לדעת אם בסוף יסתיים.

אולי פשוט לא נועדנו,
אולי הכל סתם גורם לסבול.
אולי האהבה שנשארת בעיניינו,
נועדה להרוס הכל?

לאהוב, לפחד ולפגוע.
כל הזמן רק לחשוב על מחר.
כשיגיע מחר השאלה תמיד נשארת,
איך כבר אתמול זה לא נגמר?

ואז התשובה חוזרת,
אחרי ששוב משלימים,
מבינה שוב למה כל כך אוהבת.
מרגישה שלמה מבפנים.

אולי פשוט לא נועדנו,
אולי הכל סתם גורם לסבול.
אולי האהבה שנשארת בעיניינו,
נועדה להרוס הכל?

והכל שוב חוזר,
והבכי מתעורר,
ולפעמים כבר נמאס לחיות.

ושוב פתאום קר,
ושוב אני רועדת,
שעולות פתאום שוב המחשבות.

אולי האהבה שנשארת בעינינו,
נועדה להרוס הכל?
אולי אלוהים שעומד שם למעלה,
באמת רק רצה שאסבול.