איך התהפכנו מאווירון לחללית?
ואיך מרוב תוחלת, נותרנו בלי תכלית?
מוטב נבער-נימוג? מוטב נחליד?
"זה קל," אמרת לי. "צריך רק להחליט."

מוטב נחליד? מוטב נימוג-נבער?
בתום ריקוד-חיזור, מוך החימצון נשאר?
ואם בסחי שקענו, איך נעלה בהר?
"אל תדאג, ג4וני. הכל יובהר מחר."

משהו מתרחש במחסן הפנתרים
אבל על זה לא מדברים
לא, לא, על זה לא מדברים
ואם אומרים לנו כבר משהו
הרי זה מה שאומרים:
ישחקו נא לפנינו, הנערים.

משהו מתרחש במחסן הפנתרים
אבל על זה לא מדברים
כן, כן, על זה לא מדברים
ואם מגלים לנו בחושך
אריות ונמרים
לא אלה הם, לא אלה, פניהם של הדברים.

משהו מתרחש במחסן הפנתרים
כף רכה על נקב-פתח
כף רכה על סוגרים
ואם יתיר לנו כזרת
את הנשואות והאסורים
נפרוץ סורג וגם בריח אל החיים האחרים.

בכל יום,
עליך לומר:
ברוך שעשה לי מגפיים.

ברוך שעשה לי ארבע גפיים,
שתי ידיים, שתי רגליים,
להגיף את המגפיים.

וגיפופים בגף -
ברוך שמפני ניגף -
ומתפוגג,
ומתפוגג,
ונאגף.

שני עורבים שחורים
אל חלוני קראו:
לעולם-לא-עוד!

לא עוד
נגמע מילין
בקשית דקה.

לא עוד
נהלך אימים
בטפיפה רכה.

נפלאה אהבתנו עד מאד!

לעולם לא עוד

אבל התרופה,
אמרתי לה,
היא עוד רגע תפוג,
עוד רגע הכאב חוזר.

זה נכון,
היא אמרה,
היא עוד רגע תפוג,
לכן אנחנו צריכים לדבר.

התרופה,
היא אמרה,
היא עוד רגע תפוג,
ואתה מסוגל ליותר.