הוא משך בידית של מכונת ההימורים בתנועה עצלה והסתכל במבט
מזוגג, טרוד, בתמונות הרצות. היה לבוש חולצה לבנה להפליא
וג'ינס שיצא מהאופנה. זקן לבן כשלג קישט את פניו. הוא היה חסר
גיל. מהאנשים האלה שעיניהם מרמזות על ידע וניסיון בלתי נדלה.
יקום שלם בתוך מבט אחד. התמונות רצו במהירות בתוך המכונה. הוא
עקב אחריהן בחוסר עניין, כשידו עדיין נחה על הידית.
אולם הקזינו הגדול היה כמעט ריק. אלה היו שעות צהריים. היה חם
בלאס וגאס. פה ושם היו כמה אנשים ליד שולחנות ההימורים. מספר
זקנים בעלי סבלנות אין-סוף מאחורי כמה מכונות. השעות החלשות
של המקום.
אחת המלצריות הוותיקות של המקום ניגשה אליו. "מה שלומך,
אדוני. אפשר להציע לך משהו לשתות?" היא חייכה חיוך פלסטיק
רחב.
הוא לא הסתובב אליה. רק חייך בנימוס, מאחורי הזקן שלו.
"לא תודה ילדתי..." הוא אמר בקולו הנעים. כאשר צליל קולו הגיע
לאוזניה, חיוכה המאולץ הפך לאמיתי. היא הרגישה חמימות בכל
גופה ונזכרה שראתה כבר את האיש הזה.
היא עמדה כמה שניות בשקט, אוספת את מחשבותיה.
"אדוני מתארח אצלנו, או..." היה לה קצת קשה לדבר איתו. היא לא
מצאה את המילים הנכונות. הוא לא היה לקוח רגיל.
"לא, אני רק נכנסתי לכמה דקות. יש לי עוד דרך ארוכה לעשות..."
מעל הבר של הקזינו הייתה תלויה טלוויזיית פלזמה גדולה. בשעות
הערב היא שידרה רצועת פרסומות אינסופית, אבל כעת היא הייתה על
ערוץ הCNN-. סקירה של חדשות העולם. כאשר לפתע האיש שמע את
המילה "ישראל", הוא הרים את ראשו ממכונת ההימורים וריכז את
מבטו במסך הפלזמה.
"כ60- רקטות פגעו בישראל מהבוקר, כתבינו מגבול הצפון מדווחים
כי..."
הוא כיווץ את פניו בחמיצות, והחזיר את מבטו למכונת ההימורים.
המכונה עצרה. הוא לא זכה בכלום. שוב. המלצרית עוד הייתה שם.
היא עמדה לידו בשקט וחייכה.
"במחשבה שנייה", הוא אמר, "לא יזיק לי וויסקי טוב. במיוחד
עכשיו." הוא חייך אליה.
היא הרגישה חמימות ממיסה. כל האהבות וכל התחושות הטובות
מצורפות יחד. כל זה הציף אותה והשכיח ממנה את תפקידה החדגוני.
היא התעכבה.
"מיד", אמרה ונעלמה בצעדים מהירים, כמרחפת על ענן.
"... מטוסי חיל האוויר הפגיזו מטרות בביירות. השייח נסראללה,
בתגובה לתקיפות האחרונות מסר כי..."
זה כבר נמשך שבועות הבלגן הזה.
"איך פותרים את זה?" הוא שאל את עצמו. "איך אני אמור לפתור את
זה עכשיו? זה מתחיל להיות קשה יותר משנה לשנה. כמו בתולת ים
בתוך בריכת כרישים העם הזה. איך אני יכול לעזור להם... פעם זה
היה כל כך קל. בטריק קטן, היה אפשר להבהיל צבא שלם. היום יש
להם טילים ארוכי טווח. מסוכן יותר ממכת ברק."
הוא הוציא עוד אסימון מהכיס ודחף למכונה. משך בידו בידית
והפנה את מבטו לטלוויזיה. הראו שם תמונות של החיילים החטופים,
של כוחות החיזבאללה, של הבתים ההרוסים בטבריה ובקרית שמונה.
הוא כבר הפסיק להקשיב. רק הסתכל על התמונות.
הוא כבר תכנן להגיע לארץ עוד לפני שבוע, כאשר הבין שהמצב כבר
לא הולך להסתדר מעצמו.
בדרך כלל, המצב היה מסתדר מעצמו. הכול היה רק עניין של זמן.
לא היה לו פתרון. הוא לא ידע איך עוצרים את המלחמה הזאת.
ולהקשיב לכל הפרשנים בערוצי החדשות, יכול היה רק לבלבל עוד
יותר. אחד אומר לתת, השני אומר לקחת. מישהו אומר להיכנס בכוח,
אחר אומר ללכת לקראת. איך אפשר לגבש דעה כך?
כמה שצפה יותר בטלוויזיה המקוללת הזאת, זה רק בלבל אותו יותר.
הוא הסתכל שוב על המכונה. עדיין כלום.
המלצרית הופיעה עם מגש. היו שם כמה כוסות. היא הושיטה לו את
הוויסקי שלו בחיוך.
"תודה לך", הוא אמר.
היא הסמיקה ונעלמה עם המגש שלה.
הוא לגם מהוויסקי. זה לא עשה לו כלום. היה צריך הרבה אלכוהול
כדי שירגיש משהו.
הוא הגניב עוד מבט לעבר הטלוויזיה. הראו שם ריאיון עם משפחה
מרובת ילדים שמעבירה את ימי המלחמה בתוך מקלט צפוף. הוא נאנח
וריכז את מבטו במכונת ההימורים.
אם לא היה עוצר בדרכו בלאס וגאס, היה כבר מגיע לישראל. אבל
הוא פשוט לא ידע מה לעשות.
הוא יצא מביתו בתחושת בלבול מוחלטת ללא שום תוכנית. השעה
האחרונה שבילה באולם ההימורים לא עזרה לו לגבש החלטה כלשהי,
כפי שקיווה שיקרה.
הוא הוציא מכיס מכנסיו את האסימון האחרון, הסתכל עליו במבט חד
והכניס אותו למכונה. האסימון צנח לו בקול מצלצל אי שם, בערימה
של כל אלה שנשלחו לאבדון לפניו. האיש הגיע להחלטה. עכשיו, או
לעולם לא. אם הוא זוכה עכשיו, הוא יוצא לדרך בזה הרגע. יהיה
מה שיהיה, הוא יעשה את כל מה שהוא יכול. אם הוא לא יזכה בדבר,
הוא יבוא בעוד שבוע. שבוע ולא יותר מזה.
הוא משך בידית, המכונה התחילה לעבוד ולעשות את הרעשים הרגילים
שלה. הוא אפילו חש בעקצוצים של התרגשות בכפות רגליו.
המכונה עצרה. לא היה שום סימן לזכייה. הוא בחן אותה בקפידה,
לראות שהיא לא עובדת עליו. האסימונים נגמרו. הוא נאנח בעצבות,
העיף מבט אחרון בטלוויזיה שמעל לבר, ראה שם את תמונתו של
נסראללה ותמצות מנאומו האחרון וקם מהכיסא שישב עליו. שום דבר
לא נפתר עדיין. הוא התחיל ללכת לעבר היציאה מהקזינו. ראשו היה
שפול. הוא תחב יד אחת בכיס וביד השנייה המשיך להחזיק את כוס
הוויסקי שלו. הוא הגיע ליציאה מהאולם.
אחד השומרים מהכניסה ניגש אליו.
"אדוני, זה החמור שלך חונה שם בחניית נכים?" הוא לא אמר את זה
בכעס. היה מאוד מנומס.
"כן. אני מצטער, נכנסתי רק לדקה, למסור פה משהו למישהו...
אהמ..." הוא ברבר בשקט.
"אין בעיה, אדוני", אמר השומר המגודל וחייך חיוך שדמה לחיוכה
של המלצרית. כאשר האיש עבר את השומר, הלה המשיך להסתכל עליו
בלי למצמץ. כמהופנט.
הוא יצא מהקזינו.
"תודה שבאת, מקווים לראות אותך שוב" היה כתוב על הדלת.
"כן, כן..." סינן האיש בין שיניו. הוא צעד לעבר החניה. היה
חם. שמש מדבר יוקדת. החמור הלבן היה קשור לאחד מהעמודים. החיה
כבר מזמן ויתרה על חיפוש אחר צמח אכיל כלשהו במתחם האספלט הזה
וסתם עמדה משועממת, מחכה לבעליו.
כאשר החמור ראה את האיש, הוא הסתכל עליו בשאלה בעיניים חכמות
ומלאות תוכן. לאן עכשיו?
עוד לא... אולי בפעם אחרת. עוד שבוע, נראה איך הולך להם שם,
ואז...