מוזה

בלילה היא מתגנבת לגינה, זורקת אבנים על החלון של חדר השינה.
כאילו שאנחנו עדיין ילדים. כאילו שמיטת הנוער לא הוחלפה במיטה
זוגית, שבצד אחד שלה ישנה האמא של הילד שלי, ובצד השני שוכב
אני, מביט מהחלון החוצה, ועושה תנועות של "לכי מפה, לכי מפה."

אמצע הלילה, מה היא חושבת שהיא עושה? כאילו שאנחנו עוד ילדים.
כאילו שהיא יכולה לבוא מתי שהיא רוצה. כאילו שהכל בינינו עדיין
פתוח, ולוהט ויצרי כמו כשהיינו צעירים.

הרי ניסיתי להתמסר לה פעם. שנינו זוכרים את זה. שנינו זוכרים
עד כמה מכוער זה נגמר.

תק-תק-תק נוקשות האבנים הקטנות. לכי-לכי-לכי אני לוחש לה,
מתהפך מצד לצד.

היא, מה אכפת לה? יש לה סבלנות. יש לה את כל הזמן שבעולם.
מתאים לה לבלות את הלילה בגינה, לכוון אבנים קטנות אל החלון.
אני, לעומת זאת, צריך לקום לעבודה מחר בבוקר. צריך לקום בלילה
לתת לילד בקבוק. אין לי כח לשטויות האלה.

"מה קורה?" שואלת, מנומנת, האמא של הילד שלי.

"זו היא." אני לוחש. "היא שוב מציקה לי."

"לך אליה." מחייכת האמא של הילד שלי, "זה יגמר תוך כמה דקות,
ואז תוכל לחזור לישון."


         

 


גרפומניה

הילד שלי ואמא שלו נסעו לסוף-שבוע בנהריה. נסעו לסבא וסבתא של
הילד.

זו ההזדמנות שלך, היא אמרה לי. ישבתי כל היום מול המחשב, מחכה
לתק-תק-תק בחלון. אבל כלום. כלום. שקט. הגינה מחליפה צבעים
מצהוב שמשי לאדום זהב של בין ארבעיים, וכלום, כלום, כלום.

אני רעב. אין מה לאכול בבית. האמא של הילד שלי רוקנה את המקרר,
כדי שיהיה להם מה לאכול בדרך, ועכשיו אני רעב, רעב, רעב.

הכלום-כלום-כלום שמקרקר בבטן, שמקיש בחלון, עולה לי על העצבים.
אין לי כח לנבור בארונות. אין לי כח לחפש סופר מרקט פתוח. אני
אלך לאכול במסעדה, מה קרה? אף פעם לא ראיתם גבר אוכל במסעדה
לבד?

אחרי סטייק סינטה מדיום ריר ותפוחי אדמה וסלט ירוק וכוס יין
ושתי בירות לף בראון וארבע כוסיות של ג4וני ווקר,
הכלום-כלום-כלום כלל לא נרגע, רק הולם ביתר שאת, וכבר ברור שיש
רק מקום אחד אליו עוד אפשר להוביל אותו.

אחד הרחובות הקטנים האלה, שמתפתלים ליד צומת עלית. אם תעברו שם
ביום, לא תשימו לב שיש שם משהו. גם בלילה, צריך להכיר כדי
למצוא.

אני מכיר.

גם היא מכירה אותי. היא צוחקת. כמה קלה ומשכרת ההתמסרות הזו.

"תתפשטי." אני אומר לה.

"כן אהוב שלי." היא צוחקת, "אחותי בורחת לך, אז אתה בא לזיין
אותי?"

"תתפשטי."