ישבתי במטבח כשריח הבצל שאבא טיגן כחלק מההכנות לארוחת
הצהריים עלה והתפשט בטבעיות באוויר החדר, כשצלילי השיר ההוא
של Guns N' Roses שצרבתי לאקס שלי בדיסק ליומולדת 18 שלו
התנגנו ברקע, אך הפעם לשם שינוי לא העברתי תחנה כמו שבדרך כלל
הייתי עושה כששיר שהיה מזכיר לי אותו החליט להתנגן לפתע ברדיו
ולעשות לי צביטות קטנות ומכאיבות בלב ובכל הגוף, אך הפעם נתתי
לאותן צביטות לעשות את שלהן למרות הכאב ולמרות שדווקא אותו
יום היה יום שלם שהתאמצתי וניסיתי לחשוב עליו כמה שפחות, אבל
עם זאת זה גם היה יום שבו חשבתי עליו יותר מתמיד.
באותו בוקר התעוררתי בבהלה ובתחושת כאב מוזרה שלא יכולתי
להסביר... כי דווקא בלילה דיברתי איתו, עם החדש שלי, והייתה
שיחה ממש טובה והוא אמר לי דברים כל כך ממיסים ומקסימים
והלכתי לישון עם חיוך, ואז אחרי כמה זמן ששכבתי במיטה הבנתי
שחלמתי עליו, על האקס, שוב.
בחלום הייתי בטיול קיאקים מאורגן כזה עם עוד אנשים מהשכבה
שלי, אנשים שעוד לא התגייסו וכאלה שלא ממש התחשק לי לראות אבל
בכל זאת הם איכשהו היו שם. אני לבשתי בגדים קצרים וסנדלי שורש
(הסנדלים המהוהות האלה שכל הקיבוצניקים הולכים איתן, והסדנלים
שתמיד הוא היה הולך איתן...), מה שהיה מאוד מוזר כי בחיים שלי
לא הכנסתי את כף רגלי לתוך סנדל שורש, מה גם שחשבתי שזה אחד
הדברים היותר מכוערים שאפשר לשים על הרגל.
כולם שם היו שמחים ורטובים לאחר שיט הקיאקים ודיברנו על אנשים
שכבר התגייסו ואיפה הם בצבא, ומה הם עושים ועל כאלה שבשנות
שירות ועל כאלה שעוד לא התגייסו. ואז פתאום התקשרתי אליו. הוא
היה בצבא והוא ענה, ודיברנו כאילו הוא כבר לא שונא אותי או
כועס עליי (בגלל מה שהוא גילה אחרי כמה זמן שנפרדנו אבל לא
ניכנס לזה כרגע), וזה היה נורא נחמד ושנינו התעניינו אחד בשני
ושאלתי אותו מה הוא עושה בצבא ואם לא קשה לו, והוא ענה שהוא
די בסדר ושהוא עדיין בטירונות ושהוא עוד לא יודע איפה ישבצו
אותו וכאלה, והיה לי כל כך כיף לדבר איתו ולשמוע את הקול שלו
שבחלום נורא השתנה והפך לקול בס גברי יותר (תמיד רציתי שיהיה
לו קול כזה) ואז הוא אמר שהוא מקווה שנתראה בקרוב והשיחה
התנתקה ופתאום הייתי בבית שלו. ושם החלום הפסיק...
הפעם האחרונה שהייתי בבית שלו הייתה לא כל כך נעימה... זה היה
בתקופה ההיא שחשבתי שנחזור להיות ביחד ובאופן פתטי באתי אליו
פעם אחר פעם כדי שהוא יכאיב לי עוד יותר ממה שהוא הכאיב לי
כבר.
וכשהייתי אצלו אז הייתה אווירה כל כך מנוכרת בינינו, כאילו
מעולם לא היינו ביחד, כאילו מעולם לא הייתי חשובה לו... והוא
המשיך בשלו - ניקה את השיש עם הסמרטוט, הוציא את הזבל, מילא
מדיח (תמיד זה עצבן אותי שהוא מקפיד יותר מדי על הדברים האלה,
במיוחד כשאני אצלו), ולעשות כאילו אני בכלל לא שם... ואז אחרי
זמן שנראה כמו נצח (או שאולי זה רק היה לי נדמה) שעמדתי שם
כמו מטומטמת הוא הואיל לקחת את המפתחות של האוטו ולהודיע
לאחותו הקטנה (איך אני מתגעגעת אליה...) שאנחנו נוסעים לאכול
חומוס. וכמו מטומטמת ישבתי שם מולו והסתכלתי עליו טורף את
החומוס בהנאה, באותו מקום שאליו היינו הולכים תמיד כשהיינו
ביחד ואוכלים חומוס ביחד... בהתחלה נורא אהבתי את החומוס הזה
והתענגתי על כל ניגוב, אבל בפעמים האחרונות שהיינו שם כשהיינו
ביחד החומוס עשה לי בחילה ובכלל לא היה לו כבר טעם (בדיוק כפי
שקרה לקשר שלנו...) ואני ניסיתי לחייך אליו כל הזמן כמו
מטומטמת כדי שיראה שהשתניתי ואז אולי ירצה לחזור, אולי בכל
זאת, למרות שכבר אמר לי שלא נראה לו שהוא רוצה קשר עכשיו,
ובטח לא איתי, אבל כנראה שלי זה לא היה מספיק ברור והמשכתי
לנסות ניסיונות כושלים (והכל בגלל שהוא השלה אותי בערב ההוא
שבאתי אליו והוא התנהג כאילו אנחנו הולכים לחזור להיות
ביחד... והכל היה טוב ויפה כמו פעם אבל בשבילו זה לא היה יותר
מסתם סקס מזדמן), ושוב הוא היה מחבק אותי ואומר שהוא כבר לא
אוהב אותי כמו פעם ושלא מתאים לו שוב מה שהיה לנו אז ואמרתי
לו שגם לי לא, ושהפעם זה יהיה שונה ושלאנשים מגיעה עוד
הזדמנות ושוב הוא אמר שלא מתאים לו ושהוא באמת מצטער והרגשתי
כאילו הוא מחזיק את הלב שלי ביד שלו ומוחץ אותו חזק חזק בלי
רחמים. אבל אני המשכתי לחייך אליו חיוך עצוב ומזויף שהייתה בו
תקווה קלושה שסופה היה צפוי וידוע מראש.

ריחו של העוף הכמעט מוכן עלה באוויר, ואז הבנתי שאיתו, עם
המישהו החדש שיש לי עכשיו, איתו החיוך שלי לא עצוב, ולא
מזויף! איתו, החיוך שלי הכי גדול והכי אמיתי שיש... אלוהים!
כשאני איתו אני פשוט לא מסוגלת להפסיק לחייך ולצחוק עד שכבר
כואבות לי הלחיים (שאותן הוא מרבה ללטף ולהנעים בנשיקות
רכות)...
זהו זה, אין יותר טעם בלהמשיך בציפיות אבודות, במחשבות
שנודדות רחוק מדי או בתקוות קלושות שסופן הוא ממילא לרדת
לטמיון...
הוא יכול להישאר שם הרחק בעבר... והוא, החדש, יכול להמשיך
להישאר בסביבה ולגרום לי להמשיך לחייך...

(: