|
אני הולכת מתחנת האוטובוס. עוד מרגישה את זה זורם בתוכי.
אותו. כן ממש זורם. במילים הוא יכול לזרום בתוכי רק הוא. ואלה
הרגעים שאף אחד לא יכול להאמין לי שאני מתגעגעת אליו.." מה את
כבר מתגעגעת אילו?! הרגע ראית אותו! את חוזרת ממנו עכשיו"
אני הולכת על מדרכה ועננים גדולים ושחורים (או שזה השמיים)
מעליי.
אני מסתכלת למטה. והמדרכה מתחילה להתמלא בטיפות קטנות עם
מרחקים גדולים בינהם. לאט לאט המרחקים מצטמצמים ויותר ויותר
ולבסוף הטיפות מרטיבות את כל המדרכה בלי רווח אחד יבש.
אלוהים בוכה.
לפני כמה שעות ראיתי את אהובי - אני מתגעגעת, אני מתגעגעת אל
החלק הזה ממני, כן אפילו אחרי כמה שעות. זה מספיק.
אלוהים בוכה - מישהו מתגעגע חוץ משנינו. |
|
|
מה הקטע עם
סלוגנים?
אף פעם לא
הבנתי, אבל תמיד
אני מכריח את
עצמי לכתוב:
"שלום, שמי
מוישה זוכמיר
ואני מנגן על
קסילופון שעשוי
מפקקים של
טושים".
אורי פינק בעוד
יציאה גדולה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.