בקטבים הרדומים של דימום  טרום הבוקר הזורם כנחל איתן
ומתפשט ברחבי הנוף הנראה ממרחקים מסוגפים
ככיתמי פיטריות אחרי הגשם
נקודה אחר נקודה הם ממלאים את התמונה עד שזו מתקבלת
לא מופרעים על ידי לחש מעוף כנפי ציפור המקוננת בפתח אויורור
מפוייח
ולא על ידי שום רגל אנוש מפוכחת ההולכת ישר לסירוגין בין חריצי
האספלט הפצוע
תחתי פעימות האדמה הנוחרת באוטנטיות שאריות של תום בקרירות
ונושפת מחוץ להן את המשאלה שלא פגשה בהתגשמות
יש עוד 7 נשמות לכלות לפני שהאליפסה המימית של החורף תשוב
בעולם העומד דום לשמש ונעצר כמחוג על השעה ברת המזל
מזוכיזאם אפוקליפטי של אופק מטושטש כמו דמות שלא בפוקוס עולה
באש כולשהי והיא מתעשת אותו מנפחת לו את האגו
עד שהוא מרגיש תלוי באוירה אגזסטנציאליסטית של הזיות הגדולה
המתפתחות
כסימני מחלה ראשונים באישוניו המתרחבים
כצמצם אור מישני לכל הקורה פרט לשבריר אחר של זמן הנותר לכוד
באותה
מחשבה אלסטית
אז מי אם לא השער האחורי של החצר הנטושה שיהווה את החור השחור
של העבר אל גן עדן היקיצה נטולת  הקופאין
שבנשימת המתים המתעוררים לחיי החלום שלנו ומסרבים להקבר בתת
המודע שוב
הם הולכים ושבים כמו זרקור סובייקטיבי כדי להביא את צנרת
האסוציאציות המפורזלת להתרה.