אנשים כשהולכים כמו מצבות קטנות של יאוש וזיכרון
קופאים במקומם לאור הירח שמתכחש לגופם
וחודל
מתקפה מצומצמת של מחשבות אופפת את קרביהם
והם כמו נתינים בידיה המשומנות של המציאות אוזלים מבין מרכז
הכוח
והופכים למשקע של אדישות כלפי עייני שרואות אותם נופלים על
משכבם
במיטות הקרות בגן שקומל בבוקר שכנפי הציפורים
מכות בחסד קטן של קיום
השפיות מקנה להם  ארשת בזילזול
ומצליפה בראשם הסטאטי נימנום
אני מקימה בדמותם את הציניות ותחושת הניוון כדי שיהיו לי לנחמה

מתוך אמביווילנטיות שמיימית של חוסר רצון עז והקידמה שלוקחת
אותי
חזרה לימי הילדות
ומניחה לגופי להתכחש באל זמן אל הגורל ששואף לקחת אותי
תחת חסותו האיוולת
ולהופכני לעיוורת במגע כמו קסם
נזירים של תשוקה מחברים אותו בדבק מגע ארסני
לקודקודיו הפרוסים של השיגעון ואז הולכים ונמסים מהתוצאות
ההינומה של הלילה נקרעת מרוחו כמו קרום בתולין של תמימות
ומושלכת בשלהי הדרך ברת החלוף שמתפוגגת במרדנות לערפל
שסובך את היכולת לנוע במקום
והמקום הזה הוא רק נוסטלגיה להמונים שכאילו עכשיו מתעוררים
מהיתיתמות ממושכת בהכרתם
הם בוחרים לאותת.