הלוואי שיכולתי לתפוס אותך, ואז לזרוק אותך.
לגעת בך, ואז להרפות ממך.
ללטף אותך, ואז לסטור לך.
להיות איתך, ואז לא לרצות אותך יותר בחיים.
למה זה חייב להיות כל כך מסובך?
למה אני לא יכולה פשוט להסתפק בך כידיד?
למה זה חייב להיות הכל או כלום?
למה המחשבות האלה בכלל נמצאות אצלי?
אני רוצה שתעלם, אבל רוצה שתשאר איתי.
אני לא רוצה איתך יותר שום קשר, אבל אני לא יכולה לאבד אותך.
אני רוצה לרצות אותך בצורה אפלטונית, אבל אני רוצה אותך יותר
ממה שמותר לי.
אסור לי להיות איתך, אני לא רוצה להיות איתך, טוב לי איך שאני
עכשיו אז למה להרוס את זה?
אני שונאת אותך! אבל אני יודעת שאני לא...
אני רוצה לשנוא אותך, למה אני לא מצליחה?
יש לנו כל כך הרבה עניינים לא סגורים, ואי אפשר לסגור את זה כי
זה פוגע בך לדבר על זה.
אז מה יהיה? מה איתי? למה מתחשבים רק בך? למה אתה לא יכול
לעזור לי להתגבר עליך? אתה לא מבין שאתה עוצר אותי?
אני רוצה שתגיד לי פעם אחת ולתמיד "אני לא רוצה אותך יותר, זה
לא יקרה".
אבל למה אני ממשיכה לנסות לגרום לך לרצות אותי?
אני חייבת למצוא לזה תשובה, זה לא יכול להמשך. אני צריכה
להניח לך. להניח לנו. זה לא יכול לקרות, אני לא אוהבת אותך.
כל מה שאני רוצה זה חיבוק ממך, ודי.
רק חיבוק, ולא לרצות אותך יותר לעולם. | 