הארי התעורר בבוקר יום שלישי, ועוד לפני שהניח את משקפיו על
אפו הוא ידע שהיום הוא יום מיוחד, לפי אורות הזהב שבקעו מהחלון
הקטן שבחדר שמתחת למדרגות.
לא הייתה לו סיבה להיות מאושר, אבל להרגשה הנפלאה הזו בדרך כלל
אין סיבה.
הוא פתח את הדלת החורקת בזהירות ונכנס אל הסלון רחב הידיים,
ולא היה יכול שלא לפלוט קריאת תדהמה קטנה למראהו.
במרכז החדר עמד עץ אשוח גדול, ירוק כהה, שהיה עמוס לעייפה
בכדורים זוהרים בשלל צבעים ובמלאכי זהב קטנים. החדר, שהיה בדרך
כלל מצוחצח ומסודר עד כדי כך שכל טיפה של חמימות נעלמה ממנו,
נראה סימפטי ונעים באותו רגע.
הארי גרר את רגליו אל חדר האוכל, שם ישבו הדרסלים ואכלו את
ארוחת החג המסורתית, בעוד ניחוחות קסומים עולים באפו. הוא הביט
בתאווה בצלחת שהוגשה לפניו, ואף לא ניסה להשוות את גודלה אל
גודל הצלחת של דאדלי מידיעה ברורה מה יהיו התוצאות, אלא רק נטל
את מזלגו והחל לאכול, בעוד הוא מביט בזיגוג בדאדלי פותח את
עשרות המתנות שלו, עטיפות צבעוניות רבות פזורות מסביבו. הוא קם
בשקט וקרע חתיכה קטנה מכל אחת מהן, כמו בכל שנה. הוא הביט
בהתפעלות בעטיפה ירוקה כהה שהייתה מעוטרת בסרטי כסף קטנים.
וכשראה שהגרביים הישנות של הדוד ורנון שקיבל בכל שנה לא לבנות
וגבשושיות כתמיד אלא כחולות (וגבשושיות), הוא הודה שהיום הזה
מוצלח במיוחד.

בלילה הארי שכב על מיטתו הקטנה.
לא היה זכר לכך שאותו יום לא היה יום רגיל. ריחו הצלול של עץ
האשוח לא הצליח להסתנן עד לשם, טעם עוגיות הקרמל כבר מזמן נעלם
משפתיו וקרעי העטיפות והגרביים כבר היו עמוק בתוך המגירה.
אך למרות הכל, לפי אורות הזהב שבקעו מהחלון הקטן שבחדר שמתחת
למדרגות ושפכו אור עליז על כל החדר, הוא ידע שאותו יום הוא יום
מיוחד.