הקול שלה רועד מעבר לקו. אני שומעת את נשמתה בוכה, הקול נשבר.
ואני אומרת לעצמי בראש שאני אשמה. עומדת לידה, מחבקת אותה,
מנגבת את הדמעות שלה, אבל מרגישה כאילו מופרדת על ידי קיר
זכוכית עבה כל כך. אני מרגישה את כאבה, יודעת את סבלה, מכירה
כל דמעה, ויודעת - אני אשמה. אנשים לא משתנים, אבל לא משנה כמה
בנאדם פשע בחייו, אם היית כל הזמן הזה לידו אתה תאהב אותו,
למרות הכל. היא הייתה ליד, כולנו הינו ליד. כולנו מכירים אותו.
היא מזילה עוד דמעה עכורה בכאב ואני מסתכלת ויודעת אני אשמה.
לא מסוגלת לספר לה. היא תבין אותי, היא תדע שאני צודקת, אבל
אני לא יכולה. כי אני יודעת שאני אשמה.
צביעות מצידי לעמוד באותו רגע לידה, להראות מופתעת מחדשות,
ישנות בשבילי. לשקר לה שכואב לי על כך שהוא עוזב. חולקת את
כאבה, מוהלת את דמעותיה העכורות בשלי. שלה עכורות בכאב עליו.
שלי עכורות על כאבה...
היא עומדת בדממה ובוכה.
אני עומדת מולה, אשמה.
היא חושבת שאני מבינה.
אני מתקפלת בכאב, אשמה.
היא בוטחת ופותחת לפני את נשמתה.
אני מלטפת את הכאב, שואבת את סבלה, בוכה ומדממת, אשמה.
רגע של חולשה, חבוייה בתוך עצמי, מסתכלת במראה ורואה פנים
זרות. בוכה בשקט לעצמי. היא תנחם וגם תבין. אבל אני לא אספר
לה, כי אני לא מסוגלת להפנים. אני רואה אותה מתפרקת על הידיים
שלי. אני מתחילה לרעוד ומבינה שאת זה אני עשיתי. נכון, הוא
הולך מבחירתו. הוא הולך בגללי. והיא נשברת מולי, מצפה שאתפוס
אותה עכשיו כשהיא מתרסקת. אני אתפוס אותה, אני אהיה שם כל רגע,
כל שנייה בשבילה. אבל בלילה אחרי כל יום כזה, אני אסתכל על
הירח, ובשקט אצרוב על ידי "אשמה".