אצבעות אישה מפצפצות את עצמותיי
כמו הייתי חולה בסרטן מח-העצם
שדיי לו בנגיעה אחת בשביל להתפורר;
דקה אחת אחרי שאני מרחף בשמי הנצח
הקוקפיט מתלקח,
ואני צולל עם הפנים כלפי מטה,
לא, אינני חתול

האופן שבו את מדברת
כשאת אומרת, מילים שמרמזות
שאת רוצה לוותר על העתיד
(ועודנו בחבלי לידה קשים
אך ראשונים לגמרי)
מפליא אותי;
השלווה שיש לך בטון הדיבור
כמו יכולת ללכת בעיניים קשורות בסרט שחור
אפילו עד מותך
וגופך לא היה מסגיר כל פחד

אני רואה אותך בשחור ולבן
ואת אפילו מצליחה לראות אותי
לא אכחיש;
האופן שבו את מתבוננת בי מספר לי:
יכולנו להיות אחים,
יש בשנינו את להט החיים
שמניע יצירה של דברים אדירים
או לחלופין מביא לשריפה של ערים

אני הופך משוגע מהמגע שלך,
אומר דברים שלא אומרים,
ודאי שלא אחרי מספר ימים,
אבל אין בי שליטה בשביל לרסן
ואת הופכת-פוחדת מאוד
עד שאני עוצר ושוקל,
אוסר על הרגש להיות לחוצץ,
אני
מפחד
לאבד

ימים ארוכים, ימים עצובים,
תרתי אחרייך בכל הרחובות הריקים,
הייתי צוחק ובוכה ומטפס על מגדל המים של העיר
(היינו עדיין ילדים)
מנסה לקרוא את גורלותיי
בצורות העננים שהלילה הביא

חלמתי שעבר כבר כל הזמן הראשון, המפחיד,
ושכבר נתת לי את כף ידך, באמון מלא, להחזיק;
כמו שראית גם את עוד לפני שניפגשנו:
שוכבים על גבי המיטה ומביטים
שני זוגות עיניים, נוצצים

אבל לא,
את רוצה את ידך להשמיט,
רוצה לוותר מבלי להחזיק,
בטוחה שהאהבה תביא על שנינו אסון,
אבל את, יקרה לי כל כך,
רוצה מבעוד מועד
אותי לעזוב