[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלכסנדרה שליין
/
אגם של אהבה

הוא ישב על הספסל, עיניו הכחולות שבהן עוד היה ניתן לראות את
התמימות הביטו אל האגם אשר המים שלו היו צלולים ונקיים. מבחין
מדי פעם בדג מקפץ מעל המים, ועלה על פניו העדינות חיוך. שערו
הלבן כשלג כיסה כובע בצבע חום בהיר, ועורו הלבן זהר מעט עם
פגיעה של קרני שמש אליו. מסדר את מעיל העור השחור ושוב מחזיר
את ידיו לכיסו, הוא הביט סביב. רואה דרך אבנים קטנה החוצה את
הפארק בדשא ירוק בין עצים גבוהים וזקנים. ציוץ ציפורים נשמע
באוזניו וגופו התמלא בתחושה נעימה. שומע את הרוח שורקת מעט
וסוחפת איתה את העלים הצבעוניים של הסתיו, הוא נשם לרווחה.
ריקוד העלים הזכיר לו את הבלט במקצת, את השמלות הלבנות כמו
אצל ברבור עדין ולבן כשלג, הזכיר לו את אשתו. מוציא את ידו
מהכיס הוא הביט על טבעת זהב, אשר נצצה מעט. מסובב אותה מסביב
לאצבע, זיכרונות עלו לראשו. מוריד את עיניו כלפי האספלט אשר
היה רטוב מהגשם שהלך שעה קודם לכן, הוא שמע צעדים מרחוק. מרים
את עיניו, צורה של גבר התקרבה אליו לאט לאט. הוא הבחין בו,
הולך ומחזיק מטריה בידו האחת ובשנייה מזוודה קטנה ושחורה.
שערו השחור היה אסוף בקוקו, וראשו היה מורם. מעילו הארוך כמעט
נגע באספלט. הוא התקרב אל הספסל והתיישב לידו.
"מזג האוויר נעים היום, לא כך?" הגבר הזר אמר בפתאומיות. הזקן
נע מעט, מכניס את ידו לכיס ובאי נעימות הוא הנהן בראשו. לא
מבין דבר. הגבר צחקק וסובב את ראשו לעבר הזקן. עיניו היו
שחורות ונפתחו לרווחה. לחייו היו אדומות מעט מהקור שעמד בחוץ.
הוא פתח את פיו כאילו מנסה להגיד דבר מה, אך לאחר מכן הוא
השתתק. לוקח נשימה עמוקה. הזר פתח את המזוודה והזקן הבחין
בכמה טפסים אשר שכבו להם בנחת, עט שחור וחותמת מוזרה שלידה
הייתה חפיסה של סיגריות יקרות במיוחד. הזר הוציא אותה, מוציא
סיגריה לעצמו, וסובב את החפיסה כלפי הזקן, מציע לו אחת.
"מצטער, אני לא מעשן", אמר הזקן והשפיל את פניו. היה לו נורא
מוזר שגבר די צעיר מתיישב לידו ומתנהג אליו כאדם מוכר.
"אתה צודק, זה לא בריא", ענה הוא והמשיך לאחר שהדליק את
הסיגריה. "אני לבד כבר מנסה להפסיק, אך ללא הצלחה." הזקן
השתעל מהעשן אשר הריח וסובב את ראשו אל האגם. רוח חזקה נשבה
וכמעט העיפה את כובעו מעליו. מחזיק אותו מעט בידו, הוא הפסיק
לחשוב לרגעים. סוגר את עיניו ומקשיב לשלווה של הפארק הציבורי,
אשר בעונה כזאת כבר אף אחד לא התרוצץ בו, הוא שמע דפיקות
חזקות, כאילו מישהו דופק על הדלת. הוא פקח את עיניו והרעשים
נפסקו. נושם לרווחה ולוקח עוד חמצן לריאות, הוא הרגיש את טעם
העשן של הסיגריה בפה. מרגיש את כל התהליך המתבצע בגופו הוא
שוב סגר את עיניו. שומע שוב את הצלילים המוזרים ושוב פקח את
עיניו, ושוב שקט עמד   באוויר. מביט אל הזר שלקח טופס אחד
והתחיל לכתוב עליו. לא מביט לעבר שום דבר, הזקן הבין שזה הזמן
לעזוב. הוא קם ממקומו ואמר בראשו שלום לגבר זר והתחיל ללכת.
"אתה עוד יכול להציל אותה", נשמע הקול של הזר מדבר. הזקן לא
הבין. מביט אליו, הוא שתק לכמה רגעים ואז ענה: "איני מבין על
מה אתה מדבר".
"אני אמרתי שאתה עוד יכול להציל את אשתך", הזר חזר על עצמו
בשנית. הזקן התקדם לעבר הזר והתיישב חזרה במקומו. מוריד את
הכובע מראשו ושם אותו לידו, הוא הביט אל הזר.
"אתה רק צריך להבטיח דבר אחד, רק דבר אחד", שפתיו של הזר נעו
לאט לאט, ושיניים צהובות בצבצו להן מהעישון התמידי. שתי גומות
חן עלו על פניו כשהוא דיבר, וקולו היה עמוק ומוזר.
"איך?" שאל הזקן ועיניו הכחולות הצטמצמו כאילו הוא חשב על
משהו באותם הרגעים.
"אתה רק צריך להבטיח שאתה תיתן את חייך במקומה, הרי מישהו
צריך למות."
"איך אעשה זאת?" שאל הזקן ופקח את עיניו. שפתיו כמעט ולא נעו
וגופו היה קפאו.
"אתה לא תעשה דבר, מחר בבוקר אתה כבר לא תתעורר ואשתך תבריא."
הזקן נשם נשימה עמוקה. מביט אל האגם והפארק המדהים, הוא שתק.
אחרי דקות ספורות הוא פקח את פיו להגיד דבר אך דבר לא יצא.
בסוף הוא הנהן בראשו לתשובה חיובית. מביט אל הזר אשר התחיל
לעשן שוב סיגריה, הזר נתן לזקן טופס.
"תחתום בבקשה", אמר הזר והביא לזקן את העט. מאמץ את עיניו
לראות דבר מה, הוא חתם בשמו   והביא לזר את הדף. רואה את הגבר
מוציא את החותמת וחותם על הטופס. על החותמת היה כתב לא מובן
ולא מוכר.
"אז זהו זה, ככה חיי יסתיימו?" אמר הזקן את מחשבותיו בדיבור,
מביט אל הזר שם הכל במוזודה, סוגר אותה וקם מהספסל.
"כן, כנראה", אמר הזר ושתק לרגע ואחרי זה המשיך, "האמת היא
שאתה הראשון שמסכים לכך". הזקן שתק, אמר שלום לזר, והביט בו
עולה בשביל האבנים ונעלם בין העצים הגבוהים.
הוא שם את הכובע על ראשו ובפעם האחרונה הביט על היופי של
העולם.
הוא קם ממקומו והלך לביתו באיטיות, משחזר את כל מה שקרה
בראשו.
מחשבה לא צצה בראשו, חוץ מכך שהוא נותן את חייו למען מישהי
שהוא באמת אוהב. הוא עלה במדרגות אל דירתו, הוציא באיטיות את
המפתח והכניס אותו למנעול. מסובב פעמיים. צליל חזק של הסיבוב
עלה אל השתיקה הארורה של המסדרון עצמו והדלת נפתחה.
הוא נכנס ומוריד את נעליו, סוגר אחריו את הדלת. תולה את המעיל
ומוריד את כובעו. גופו נראה דק. עצמות הגב שלו בלטו, ועורו
היה חיוור עוד יותר. הוא זז לסלון והדליק את הרדיו. הוא מזג
לעצמו כוס יין והתיישב על הכיסא. הוא לקח דף ועט מהמגירה
והתחיל לכתוב בכתב ברור.
"אני מצטער, כנראה אלה החיים אשר מפרידים אותנו. אני נתתי את
חיי למענך. מחר כשתחזרי אני כבר לא אהיה כאן, לפחות לא חיי.
אני אוהב אותך, בלרינה שלי. שלך צ'ארלי."
הוא שם את המכתב במעטפה לבנה והוציא ורד אחד מזר הפרחים העומד
על השולחן.
לוגם מהיין ומייבש את הכוס, הוא הלך לחדרו. נשכב על המיטה
ומביט מסביב. דמעה זלגה מעיניו, שהאור האפלולי של החדר הפך
אותה לאפורה מעט. מתכרבל בתוך השמיכה בבגדיו שלא הוריד, הוא
נרדם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ילדים במושב
האחורי גורמים
תאונות...


תאונות במושב
האחורי גורמות
ילדים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/07 11:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלכסנדרה שליין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה