אתה יושב מולי. עיניים שחורות בתוך מסגרת ריסים שחורה. העיניים
האלה שלך, כל כך הרבה חוכמה יש בהן ובאותה המידה- עצב.
מסתכלת בהן וחושבת שכנראה צדק קהלת כשאמרה "יוסיף דעת יוסיף
מכאוב".
אתה משתף אותי בתאוריות שלך על הבחירה שלנו איך לראות דברים,
על טוב ורע ועל שיטות טיפול עצמי שמצאת או המצאת. ואתה כ"כ יפה
שעוברת לי מחשבה בראש-כמה מוזר שאתה לא הומו. ואני מחייכת
לעצמי. אתה שואל "מה?" משתעשעת לרגע ברצון שלי לשתף אותך אבל
מפחדת שמחלת ההומופוביה תתפרץ לך מולי ותלך לי חס וחלילה.. אז
"סתם. אתה יפה" עונה. אתה מופתע. מחייך. "ויש לך חיוך מדהים"
מוסיפה. אתה נבוך. לא מגיב. חוזר, כאילו לא התפתחה כאן שיחה
אחרת, לנאום שלך. על מה זה היה הרגע-תורת הקוואנטים או משמעות
החברות? אני לא ממש זוכרת. אבל אתה זוכר. בדיוק מושלם ממשיך את
המשפט בו קטעתי אותך וממשיך להרצות...
קורה לי משהו. הבטן מתהפכת. מנסה לזהות את התחושה ומבינה. עם
כל משפט נוסף שלך התחושה מתחזקת ואני נעשית יותר ויותר קטנה.
שומעת את מה שאתה אומר. מחייכת כאילו מקשיבה. "אנחנו חלקיקים
קטנים ביקום הגדול הזה ו..." מעניין שדווקא את המשפט הזה אני
קולטת... ו...די!!! מחליטה לקטוע אותך. "הי!" אתה מסתכל בי
במבט שואל אך ממשיך במשפט שהתחלת. נורא קשה לעצור אותך כשאתה
בטראנס של שיתוף היקום בדברי החוכמה, ההארות והתובנות שלך.
לא מוותרת. "די לדבר איתי מהראש. תשחרר. מה יקרה אם תתן לי
להכיר אותך. לא רק את פילוסופית החיים שלך" שהיא מעניינת מאוד
אבל התעסקנו בה כבר שעתיים... "מה זאת אומרת? אבל בשביל זה
באתי. אז כנראה הציפיות שלנו מהמפגש הזה שונות" אתה עונה.
כמו בלון שיוצא ממנו האויר והוא מתכווץ... ומתכווץ... ומתכווץ.
כך הרגשתי באותו רגע. שתקתי. עדיף לשתוק כנראה.
"מה את מרגישה עכשיו?" שאלת. הי! לא הכל בערב אחד. הגעת עם
פוזת החכם ולקחת לי את הכח שלי, השכל, כשנתת לי הרצאות.
והתחושה הזו... של הטיפשה, הורסת אותי.
עכשיו גם יוצא המטפל שבך? לא חמוד. בזה אני טובה. זה הכח
שלי. תשאר בבקשה בפוזת החכם כי אני מעדיפה להרגיש קטנה מלהרגיש
כלום.
אבל אני עונה לך, בלי להביט בעיניים המיוחדות שלך "מרגישה לא
נוח. מבוהלת" ואתה ממשיך בגישה שלך ומנסה לעשות לי טיפול
באמצעות דמיון מודרך. למה לעזאזל אני משתפת איתך פעולה???
מישהי אחרת מדברת אליך. אני לא שם. נעלמתי כשגנבת ממני את
כוחותיי.
אתה ממשיך בנסיון הטיפול שלך בי. ויש את זו שאיתה אתה מדבר
עכשיו. ואותי, שקועה במחשבות. ופתאום מכה בי הארה והבלון
המקומט מתמלא לאט לאט שוב באוויר, כשאני מבינה בעצם כי את חוסר
הבטחון שלך השלכת אתה עליי. ואני, שרגילה לחבק הכל, חיבקתי חזק
כל כך שהוא הפך לשלי. "הזדהות השלכתית" קוראים לזה אצלנו,
בבי"ס לעבודה סוציאלית. התובנה הזו, משמחת אותי. ואני פותחת את
ידיי ומחבקת אותך ומשחררת משנינו את הפחד האמיתי.
אתה נדהם. איך שאני נהנית להיות בלתי צפויה. אתה נרתע. תשכח
מזה, לא אוותר לך הפעם. מחבקת אותך ואתה נכנע לחיבוק הזה,
כאילו חיכית לו שנים. עוטפת. ואתה מתכסה... ומתרכך... ומתמסר.
שקט עכשיו. בלי מילים יפות על "חיבוק-צורך של המחבק או
המחובק?" בקלות היית נותן לי הרצאה של חצי שעה על הנושא, אה?
כמה נעים השקט בתוך המגע הזה או המגע בתוך השקט הזה.
אתה ממלמל משהו על החוכמה והנסיון שלי.. ואני מנסה להבין למה
נתת לי לרגיש כ"כ טיפשה קודם ושואלת אותך. ואתה, גם אתה מפתיע
"זו את שבחרת להרגיש כך" ושואלת את עצמי למה? אך מזכירה לעצמי
לברר זאת אחרי שתלך. כי עכשיו, החיבוק הזה הוא הכל בשבילי
ובשבילך ובשביל שנינו. יצרנו לנו יקום אחד גדול שהוא רק שלנו.

ומה יהיה מחר?
אתה כמובן תיבהל ותתרחק ותעלם ותתעלם.
ואני? אחבק את עצמי ביקום הגדול שלי...