אני שמן, שעיר וקירח.
באמת.
לא, לא... זה לא צורה של תיעוב עצמי, אלא פשוט ציון קר
ומציאותי של עובדות.
אני 1.75 מטר ושוקל 95 קילו. זה אומר (אם תרצו או לא...) שיש
בי, בלשון המעטה, מן המשקל העודף...
לגבי השעיר והקירח, בואו נגיד שתצטרכו לקחת את המילה שלי
בעניין. אבל בואו רק נגיד, שאם תשימו את הידרגלחזה שלי אחד
לאחד מול שטיח פרסי, אני לוקח בלי למצמץ. לעומת זאת, (ובאופן
די מפתיע ואירוני לשעירות שלי...) בקרקפת שלי יש את אותה
צפיפות שערות כמו בביצים של ילד בן 10... (פחות או יותר...
עבר זמן מאז שהייתי בן 10).
אוקיי... אז הבנו והשתכנענו לגבי הנקודה העיקרית: אני שמן,
שעיר וקירח.
אבל אתם בטח שואלים את עצמכם, למה אני מספר לכם את זה?
כלומר... אף אחד לא רוצה לשמוע את התיאורים הגרוטסקיים
האלה... לא?
אז למה בכל זאת?
הסיבה היא, ולמעשה, הסיבה של הכתיבה של כל המסה הזאת, היא
הצביעות שלנו כחברה. צביעות, שהתחילה לעצבן אותי באופן אישי
לאחרונה.
בואו נעשה ניסוי קטן.
תעצרו את הבחורה הראשונה שעוברת לידכם (כן, כן... אתם...)
ותשאלו אותה מה היא מחפשת בגבר. אחרי שתתאוששו מהסטירה
המצלצלת ותקשיבו לתשובה שלה, זה היה משהו בסגנון הבא:
"אני מחפשת בחור שידע להקשיב, שיהיה רומנטי ורגיש, וגם
ספונטני. שידע לפנק ולהשקיע, שיאהב אותי כמו שאני ושלא ינסה
לשנות אותי... וגם שייראה טוב."
עכשיו, לחדי העין מביניכם, יש בתשובה הנ"ל 25 מילים, שמתוכן
21 מוקדשות לאופי הרצוי של הבחור, והארבע הנותרות מזכירות
כבדרך אגב את המראה שלו.
עובר אורח בלתי מיומן ייטה להסיק מהתשובה הנ"ל שהבחורה רוצה
בחור בעל אופי למופת, ושהמראה הוא רק עניין שולי. אך אבוי,
אנשים יקרים שלי, פה בדיוק קבור הכלב (תנצב"ה). למרות מה
שעשוי לחשוב עובר האורח התמים, ולעתים אפילו אותה בחורה עצמה,
זה לא ככה בכלל.
מה שאותה בחורה מחפשת זה חתיך הורס ורצוי שיהיה לו אופי נסבל
(אופציונאלי...).
רגע רגע רגע... לפני שאתן שורפות חזיות ושולחות לי מסקרה
כאיום בדואר, תחשבו על זה.
תחשבו ממש טוב על זה.
מתי בפעם האחרונה ראיתן בנאדם מכוער (או ללא הגבלת הכלליות,
אותי) ואמרתן לעצמכן: "מממ... מעניין איך האופי שלו. הוא נראה
מקשיבן כזה... הייתי רוצה שהוא ייקח אותי הביתה, ויקשיב לי עד
שיצא עשן..."
לא? לא חשבתי ככה.
אצל בנים אין בעיה כזאת. הם גדלים כל החיים שלהם בחינוך
מתמיד, שמטרת העל של החיים היא למצוא כמה שיותר כוסיות, רצוי
כאלה שנותנות, ולהפיץ את זרעם עלי אדמות... (זאת אגב
מיסקונספציה אחרת... אבל זה חורג מגבולות המסה הזאת.)
אז למה למעשה אותה בחורה אומללה משקרת לעצמה? ובכן, זה בכלל
לא באשמתה (אתן נושמות לרווחה כבר?). האשמה העיקרית היא
החברה. כן, כן, אנשים, זה אנחנו. כל אחד ואחת מאיתנו אשם.
התניה תרבותית רבת שנים, גורמת לחברה להעלות על נס את האופי
על פני המראה החיצוני (תוך גיבוי בכל מיני משפטים כמו "אל
תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו" ו"is only skin deep
Beauty"...), כשזה מה שנצרב לתודעה שלי ושלך ושל כל מי שגדל
בחברה התרבותית (ולא נגיד גדל עם זאבים בערבות טג'יקיסטאן).
המין הגברי פשוט לא חכם מספיק כדי להתרשם מהתניה תרבותית...
אבל מה? מתחת לפני השטח רוחשים וגועשים היצרים הקדמוניים
שלנו, שרק מחפשים רגע שבו ההתניה התרבותית מסתכלת הצידה, וישר
דופקים איזה גלגול קרב ויוצאים החוצה. ומה לעשות, בנות,
היצרים שלכן דוחפים אתכן לחפש את הכוסון-על הזה, כדי שהגנים
שלו יהיו משובחים ביותר, ותוכלו ליצור מיני כוסוני-על
משלכן...
עוד הוכחה חותכת זה אתרי ההיכרויות באינטרנט.
כמו שכל אתר כזה יגיד לכם, כשתפתחו כרטיס, כרטיסים עם תמונה
מקבלים פי 10 פניות מכרטיסים בלי. מה שהם לא אומרים לכם זה
שאלה רק תמונות של אנשים יפים. אנשים מכוערים מקבלים פי 10
פחות פניות מאנשים שלא שמו תמונה...
מה זה אומר למעשה? שאף אחד לא טורח לקרוא את רשימת התכונות
שכתבת בכלל, כי גם פה, כמו בחיים או בכל פיק-אפ בר מצוי, מה
שקובע זה חלון הראווה ולא הסחורה בחנות.
אז למה בכל זאת אני יושב וכותב את המסה הזאת?
אני כותב את המסה הזאת, כי צריך להחליט על דרך פעולה, שתחסל
את הצביעות הזאת אחת ולתמיד.
האפשרות הראשונה היא שנכיר כולנו בזה שביולוגיה אי אפשר
לשנות, ושתרבות זה ממילא משהו שמוערך יותר מדי, ונוותר על
העמדת הפנים.
זה יהיה לכל הפחות הקלה מסוימת, כשבנות יתחילו להודות שמה שהם
מחפשות זה בחור חתיך, עם קוביות בבטן, שיזוף מבריק, שיער שופע
וחיוך ששווה מיליון דולר (או לפחות 6532 ש"ח כולל מע"מ).
ואז בחורים כמוני לא יגידו לעצמם "נו... אבל הן תמיד אומרות
שאופי זה חשוב... אני חייב להיות שווה משהו בשוק הפתוח...
לא?" הם פשוט ידעו שגורלם נחרץ שלא להתרבות על פני הפלאנטה,
ולאט לאט יימחקו מעל פני האדמה.
האופציה השנייה היא שמישהו סוף סוף ישב ויתקנן את כל העניין
הזה באיזה שיטת מידרוג. כלומר, אם אתן באמת רוצות אופי
(ובאיזשהו מקום אני חושב שאתן כן רוצות), תקימו ועדה שתקבע
מין מבחן אופי סטנדרטי שכל אחד צריך לעבור, כמו פסיכומטרי.
ככה, לכל גבר יהיה ציון שיגיד עד כמה האופי שלו הוא "מפנק,
רומנטי, ספונטני וכו' וכו'".
ואתן יודעות מה? אני חושב שכאשר מישהו יעשה סטטיסטיקה על
התוצאות של המבחן, יגלו שדווקא המכוערים הם אלו שישיגו את
התוצאות הגבוהות ביותר. ואתן יודעות למה?
פשוט מאוד. עניין אבולוציוני גרידא. בחורים מכוערים לא יכולים
להרשות לעצמם אופי חרא. הם חייבים לפצות על המראה שלהם בצורה
מסוימת, אחרת אפילו בחורות מכוערות לא ירצו אותם... (ולכל
המתחסדים... כן. זה עניין של היצע וביקוש. בסופו של דבר,
בחורות מכוערות ובחורים מכוערים מתפשרים אחד על השני...)
ולכן, אופי של בחור בדרך כלל עומד ביחס הפוך למראה שלו. ככל
שהבחור שלנו נראה פחות טוב, הוא יפתח בהתאמה אלמנטים
רומנטיים, רגישים ומפנקים. ככה, כשהוא כבר מוצא מישהי, הוא
שומר עליה טוב טוב שלא תרצה ללכת.
לעומת זאת, בחור בעל מראה משובב נפש, שבחורות נופלות לרגליו,
לא ירגיש את הדחף האבולוציוני לפתח את היכולות האלו, בגלל
שהוא מסוגל לייצר תחלופת בחורות נאה, גם ללא התכונות הנ"ל.
מה בעצם אני אומר פה? אני אומר, שבחוץ מסתובבים עכשיו עשרות
גברים לא מושכים בעליל, שיש להם אופי חלומי (או לפחות חלומי
כמו שאתן מתארות אופי חלומי...).
גברים שרק רוצים לחבק אותך כל הזמן (ולא רק לזיין אותך),
גברים שייקנו לך מתנות, יקשיבו לך כשיהיה לך יום קשה, ינסו
להצחיק אותך כשאת עצובה, ולא יפסיקו לחשוב עלייך ביום ולחלום
עלייך בלילה, גברים שהאושר שלך יהיה חשוב להם יותר מהאושר
שלהם, ושחייהם בלעדייך לא יהיו אותם חיים.
אבל סביר להניח שלא תפגשי את הגברים האלה. סביר יותר להניח
שתראי אותם באיזה פאב או בר ותגידי לעצמך "מה זה היצור הזה?!"
בלי לדעת שהוא יכול להיות החבר הכי מוצלח בעולם.
יכול להיות אפילו משהו הרבה יותר גרוע. יכול להיות שכן,
באיזושהי צורה ביזארית של גורל, תלמדי להכיר את האופי שלו,
ותתלהבי כל כך, שישר תהפכי אותו לידיד הכי טוב שלך.
אני מניח שזה מה שנגזר עלינו, האנשים המכוערים. להיות תמיד
ידיד, ואף פעם לא חבר. (ואם כבר חבר, אז של מכוערת...)