החבל לחץ לי על מפרקי הידיים, וכאילו החל מנסר את דרכו פנימה
אל תוך הורידים. קצת הזזתי את הידיים מפה לשם, מצמיד אותן זו
לזו או מנסה למתוח קצת את החבל, אבל זה לא ממש עזר לי. באקט של
יאוש שמטתי את הראש וניסיתי להוציא אנחה עייפה, אבל הכדור שסתם
לי את הפה סתם לי גם את המחשבות, ובין אם לא באמת יכלתי או
שסתם ישר שכחתי מזה - גם להאנח לא הצלחתי.
עצמתי לרגע את העיניים ונתתי לשקט להאשים אותי. כבר הפסקתי
לחשוב על דרכים להשתחרר, על תוכניות מחוכמות לפריצת גבולות.
היו כל כך הרבה כאלה בשעות האחרונות שאני עדיין לא מבין איך
הכסא לא קרס תחת המסה העצומה שלהן. פתחתי את העיניים, גררתי את
האישונים מצד לצד וחיכיתי לראות משהו שיבלוט בנוף הלבן של החדר
המסוייד הזה, שהדיף ריח של צבע טרי ושל אשמה. עוד לבן ועוד
לבן, והנה עומד ממולי חתול. רציתי להגיד לו שיבוא, שיגאל,
שישתמש בצפורני הזהב שלו כדי לפרום את החבלים, אבל משום מה לא
הסכמתי. את הגאולה שלי אני אביא לבד.
הוא הסתכל עלי כמו שחתולים מסתכלים, הסתובב סביב הכסא שלי כמו
שחתולים מסתובבים ופיהק פיהוק משועמם ומזלזל כמו שרק חתולים
יכולים לפהק. ידעתי שהוא יהיה הפתרון לכל הבעיות שלי, אבל לא
היה לי אכפת. את הבעיה הזאת אני אפתור לבד.
אחרי שלושה סיבובים וחצי יללה הוא השתעמם, הראה לי את זנבו כדי
שאהיה בטוח שיש לו אחד כזה - והלך. הוא השאיר אחריו הרבה שקט
והרבה הרגשה של הזדמנות מבוזבזת, אבל לא נכנעתי.
האדים של הסיד כבר החלו להתערבב לי עם הדם שכבר בלע את החבל
ולגרום לצריבה ממושמעת של פצע פתוח. כשהצלחתי לשכוח מזה זה לא
הפריע לי, אבל ברגעים שנזכרתי שאני עדיין בנאדם זה היה כמעט
בלתי נסבל.
אבל יש לי כח. בעוד הרצפה הלבנה הלכה ונעשתה אדומה, חשבתי רק
על כמה גאה הייתי בעצמי על שלא בקשתי עזרה. החתול היה יכול
להתיר את החבלים וללקק לי את הפצעים בלשון מחוספסת, אבל לא לתת
לי תשובות. אפילו כשהצבע כבר התקלף מהקירות, הכל עדיין נשאר
לבן. עוד מעט, כנראה, לכלום כבר לא ישאר צבע, אבל אולי ככה
צריך.
את הצבע הזה אני כבר אקלף לבד.